ואם אף אחד לא יבוא ליום ההולדת של הילד?
כמו כל אמא, גם מרב מילר, חששה שאף אחד לא יגיע למסיבת יום ההולדת של הבן שלה. אז היא הביאה מבוך מתנפח ענק, חילקה רובי לייזר, השקיעה בכיבוד ואף אחד לא נשאר אדיש. גם ההורים
מכירים את זה שבשבת בבוקר אתם מוצאים את עצמכם גוררים שולחנות מתקפלים, מחצלות, מנפחים בלונים ומעמיסים חטיפים? ותוך כדי סחיבות אתם נשבעים שבשנה הבאה תסתפקו בחגיגה צנועה, גג בחוג המשפחה, וגם זה בספק?
יום הולדת שש.
האמת שסידרתי לעצמי נסיבות מקלות. הבן שלי התחיל כיתה אלף, עם פרופיל שכולל מעט מאד חברים משותפים, אם נשאל מושג מעולמות התוכן של פייסבוק. את רוב הילדים הוא לא הכיר לפני, והבנו שייקח זמן עד שהם יהפכו לקול אחד, כזה ששואג "אלף שתיים האלופה". החלטנו שמסיבה כייפית עם כל החברים לכיתה, בבוקר שבת, תהיה הזדמנות לחגוג לו, וגם להרוויח אירוע מגבש ושמח. כזה שידברו עליו בהפסקות.
ספויילר: זה לא באמת קורה. הם עסוקים בלשחק "שבויים".
ההפעלה הייתה הסוגיה הכי מורכבת. מצד אחד חיפשנו משהו כייפי ולא שגרתי, ומצד שני גם לא מוגזם מדי, כי אז מה נעשה לו בבר מצווה?! סקר שווקים מקיף הוליד מנצח מובהק: "לייזר קומבאט". מעין זירת קרב מגניבה עם כוכים וחדרים חשוכים, וצוותים שמשחקים זה נגד זה ברובי לייזר (למעשה מדובר באינפרא אדום, אז זה לא מסוכן) ומקבלים כל מיני משימות.
נכון שבעולם שלנו מקדשים סיסמאות כמו "עשו אהבה ולא מלחמה" וכאלה, אבל מה לא עושים בשביל שהבן שלי יהיה מרוצה, ולא פחות מכך, החברים שלו לכיתה?
וככה מצאתי עצמי מבלה שבוע שלם בחנויות לכלים חד פעמיים, ציוד למסיבות והלוך חזור לסופר השכונתי. בלונים, חטיפים, הפתעות, מפות, כוסות חד פעמיות. אתם מכירים את הז'אנר.
הקשרים הטובים שלי עם החזאית שרון וכסלר סידרו לי שבת שמשית ומהממת כמו ששבת שמשית יכולה להיות בתחילת נובמבר. המפעילים כבשו את הגינה השכונתית כבר מוקדם בבוקר, והעמידו מתנפח עצום ומרשים, עם פתח צר ואפוף עשן, שלמתבונן מבחוץ נותר רק לנחש מה קורה שם בפנים. בחוץ הם דאגו למוסיקה מקפיצה שתשעשע את החוגגים שממתינים לתורם בקרב.
רק שלא יהיה "הקיץ של אביה"
נראה לי שאין הורה שלא עוברת לו המחשבה בראש, מה יקרה אם לא יבואו, או אם יבואו ממש מעט ילדים? גם אם זו לא מחשבה ריאלית, ואין לה שום אחיזה במציאות. דקות אחדות לפני השעה שבה אמורים להגיע האורחים, אני מביטה על השולחנות העמוסים, השלט הצבעוני שעיצבנו במיוחד למסיבה, הדגלים והבלונים הצבעוניים, והמתנפח שעומד שומם - ואני חושבת: מה יקרה אם לא יבואו? אם פתאום כולם חולים, או לא יכולים, או שאולי שכחו. לך תוציא לך מהראש את "הקיץ של אביה".
אבל זה כמובן לא קורה באמת, והדשא מתמלא בילדים, ובעיקר בסקרנים שבאים לברר מה זו המפלצת השחורה שהתמקמה ברחבה. אחרי שהתבדו החששות של אם וכמה יגיעו, מתחילים הלבטים: האם בחרתי בהפעלה הנכונה? מה אם הם לא יתחברו לפעילות? אם לא יהיה כיף? אם לא יתפזרו ילד ילד לדרכו אחרי שימלאו את כרסם בביסלי ואפרופו? גם הלבטים הללו מתפוגגים ורק עכשיו אני מתחילה סוף סוף ליהנות בעצמי מהמסיבה.
המפעילים מצליחים לשלהב את הילדים ולהעסיק אותם במשך יותר משעתיים. איך אומרים בשפה לא ממלכתית? כולם עפו על זה.
כשהגיע הזמן להפסקת פחמימות וסוכרים, אני מחלקת קרמבו ודוחפת טרופיות לילדים כאילו הייתי מחסן לחלוקת ערכות אב"כ בשעת חירום, וגם דואגת שלהורים יהיה מה ללעוס. בשבת בבוקר, רק שתדעו, כו-לם מגיעים רעבים. הקונספט של כמה חטיפים ועוגה לא עובד, אבל אני נהנית. ממלאת קעריות הגשה בתפוצ'יפס ומרשמלו בדבקות, כאילו זו משימת חיי. ולמרות הגעגוע המודחק, אני כבר כמעט ולא מצטערת על כך ששבת הפך להכל חוץ מיום מנוחה. שכבר שש שנים הוא היום הזה של "איך בשם אלוהים, מעבירים אותו ומפעילים את החבר'ה?"
אם לסכם, חזרנו הביתה מרוצים אך עייפים, ונשבענו שזהו זה, עד הבר מצווה אנחנו סיימנו עם ההפקות. אבל, בתוך תוכנו ברור לנו, שזה לא יחזיק מים. ביוני הבן השני שלנו חוגג חמש, וכבר יש לו רשימת דרישות שלא מביישת את ג'סטין ביבר על הבמה בפארק הירקון.
