רוצים כבוד? תהיו חזקים מול הילדים

 

 

כשהייתי ילדה קטנה, אבא שלי היה נכנס הביתה לאחר יום עבודה, ואני הייתי שרועה מול הטלוויזיה בסלון, אמא שלי הייתה במטבח מבשלת, שוטפת כלים או מנקה, אחותי הייתה בחדר שלה ואחי היה בדיוק באותה פוזיציה כמו שלי - על הספה מול הטלוויזיה.

 

הוא היה נכנס ואף אחד מאתנו לא טרח ולו לרגע אחד להסיט את המבט לעברו. כאילו משב אויר עבר בבית.

"שלום לכולם, הגעתי", הוא היה אומר וזוכה במקסימום נדנוד ראש. פעם בכמה זמן היינו חוטפים ממנו צעקות בסגנון, "למה אף אחד לא נותן לי כבוד בבית הזה?" ואז היה מגיע הנאום של "מי לדעתכם מממן אתכם פה?" הצעקות והדרישה לכבוד היו עובדות לכמה ימים. היינו אומרים לו שלום כשהיה נכנס ואז חוזרים לסורנו.

מדי פעם, אמא שלי הייתה מנסה להסביר לו שכבוד זה לא משהו שאפשר לדרוש, זה משהו שצריך להרוויח, והיא כל כך היא צדקה.

 

אנחנו לא יכולים לדרוש מהילדים לכבד את המורים בבית הספר אם אלו לא ראויים לכבוד. מדהים בהקשר הזה  לראות איך הם מתנהגים באופן שונה עם מורים שונים. מורה מעניין, מאתגר, מסקרן יזכה לכיתה קשובה ולילדים מכבדים. מורה שצורח, משעמם, מעניש, יזכה בכיתה מזלזלת וחסרת גבולות.

 

אנחנו לא יכולים לדרוש מהילדים שלנו לדבר אלינו יפה אם אנחנו לא מדברים יפה אליהם, או מרשים להם לדבר לא יפה אל אחרים. אנחנו לא יכולים להתנהג אליהם כאילו אנחנו חברים שלהם, אבל אז לצפות מהם להתנהג אלינו שונה מאיך שהם מתנהגים עם חבריהם.

 

לתת לילד חום ואהבה, בלי להיכנע לכל גחמה שלו

השבוע נתקלתי בסיטואציה אצל חברה של חברה, שמדגימה בדיוק למה יש הורים שלא מבינים למה הילדים לא רוחשים להם כבוד ולא מקשיבים להם.

 

אנחנו, 3 האמהות, שותות קפה במטבח והבנים שלנו משחקים יחד בסלון. הבן שלה ניגש לארון הממתקים, פותח ומוציא חבילת סוכריות. "מה אתה עושה"? היא שואלת והוא בתמימות עונה: "אני רעב, אז אני אוכל סוכריות".

"אתה לא לוקח עכשיו סוכריות, כי אכלת לפני זה חבילת ביסלי ולפני זה אכלת שתי שורות שוקולד. אם אתה רעב, אני אכין לך אוכל".

 

עד עכשיו הסיטואציה בוודאי נשמעת בסדר. אבל הילד הסתכל עליה בזלזול, לקח חופן סוכריות ודחף לפה. "אני רעב עכשיו", סיכם.

 

"טוב מתוקי", אמרה לו, "אבל זה הממתק האחרון להיום".

אחרי חמש דקות הילד חזר שוב לארון הממתקים. הפעם היא עשתה את עצמה לא רואה.

ילדים צריכים גבולות. הם צריכים שאנחנו ההורים נציב אותם ונעמוד מאחוריהם. הם צריכים הורים חזקים, שעומדים במילה שלהם. הם צריכים שנתנהג כהורים ולא כחברים. הם רוצים לדעת שיש להם גב בבית, מישהו לסמוך עליו ואיך הם יסמכו עלינו אם אנחנו מתנדנדים כלולבים בהתאם לדרישות שלהם?

 

הם צריכים גם חום ואהבה, אבל אסור לטעות ולחשוב שחום ואהבה פירושם לרצות אותם כל הזמן. אם אתם מסרבים לתת ממתק לילד לפני ארוחת הערב או מסרבים לקנות לו צעצוע כי זה לא יום ההולדת שלו, אתם לא הורים רעים ואתם לא אוהבים אותם פחות. הכבוד שהם ירחשו לכם דווקא יגיע מהחוזק שלכם ולא מהחולשה.

 

אנחנו צריכים לשאוף לכך שהילדים שלנו יסתכלו עלינו בהערצה ולא בזלזול. איך עושים את זה? אני עדיין לומדת. אבל מה שבטוח, אם הילד שלי היה ליד ארון הממתקים, מנסה לקחת סוכריות לפני ארוחת הערב, כבר הייתי מאפסת אותו בשנייה וממש לא היה אכפת לי מה הוא חושב עלי באותו רגע.