מה הכי מדאיג את מיכל ינאי?

אלכס חגגה השבוע 7. היום התחיל בצהלה גדולה ונגמר בהתקף בכי, כי הכרית במלון שלקחנו אותה אליו, לא הייתה לה נוחה.

ככל שהשנים עוברות וככל שהילדים גדלים, אני מבינה כמה כל מה שאי פעם חשבתי על גידול ילדים לא קשור בכלל למה שקורה לי איתם בפועל.

גם כשכבר נולדה לי ילדה והצלחתי (או לפחות חשבתי שהצלחתי) להבין מי נגד מי, נולד הילד השני, ושום דבר בהתנהלות שלי איתה לא דמה להתנהלות שלי איתו. ואז הגיע השלישי עם ״מערכת הפעלה״, שוב, שונה לגמרי.

אנחנו מוצאים את עצמנו הרבה פעמים מאושרים, משוחחים עם הילדים בערב לפני השינה או מקבלים מהם חיבוק במהלך היום, ומודים לאלוהים על שהם נולדו ועל מי שהם. אבל יש גם רגעים בלתי נסבלים ובא לי לדפוק לעצמי את הראש בקיר ולשאול את ריבונו של עולם איך הגענו לרגע הזה.

אלכס, הבכורה שלי, מאוד בוגרת ואפשר לנהל איתה שיחות של שעות על זוגיות, על החיים או על אלוהים, ואז פתאום משהו קטן גורם לה לבכות בטירוף ולאבד את זה. הפער בין התובנות של הגרושה בת 40 שהייתה רק לפני רגע, והילדה בת ה- 7 שהיא עכשיו מאוד מבלבל, ואני שוכחת שהיא בעצם כל הזמן רק בת 7. גם כשהיא משתמשת במילים גבוהות או בביטויים מתוחכמים, הם לא באמת יכולים להכיל היסטוריה ועומק, אלא רק הבנה מאוד בסיסית, של ילדה בת 7.

יהלי, לעומת זאת, הוא אוטודידקט מטורף. הוא סיים ללמוד לדבר אנגלית אז עכשיו הוא לומד לאיית וגם קצת לדבר סינית. אותו לא מעניין מה קורה בעולם החיצון ורק חסר שתיגמר לו הבטרייה של האייפון כשהוא באמצע משימה של האפליקציה ״חדר וחצי״. כשזה קורה, הוא יצעק עלייך בקולי קולות כאילו קטעת לו רגל וילך בהפגנתיות. הוא יעשה זאת מיד אחרי שיודיע שהוא עוזב את הבית לחפש הורים חדשים, למצוא אייפון אצל אנשים שהוא לא מכיר ולשכנע אותם לתת לו לשחק בחדר וחצי באייפון שלהם. אם הם לא שמעו על האפליקציה המאוד מגניבה, הוא גם ישכנע אותם להוריד אותה. ויש גם את יובל שעוד קשה להבין איזה ילד הוא יהיה, ובינתיים הוא לגמרי ילד שלישי - שזה אומר שלמעט העובדה שהוא לא מכין לי קפה, הוא מושלם!

אנשים שואלים מה קרה לי ולמה אני נראית סחוטה. אז נכון ש-108 הופעות בחנוכה בפסטיגל בשילוב גידול שלושה קטנים הוא אחת הסיבות, אבל זה לא באמת בגלל הטכנאות (ההסעות, החוגים, הסידורים, הקימות בלילה) שמתישים אותי.

נכון שבארגון אני איומה ואני תמיד דוחה לרגע האחרון סידורים מכל סוג שהוא - מתנות לימי הולדת של חברים, בייביסטר למוצאי שבת כי יש לנו כרטיסים להצגה, בייביסיטר לשלישי אחר הצהריים כי יש לי הופעה... מה שמתיש אותי ומטריד אותי ומלווה אותי כל יום, כל היום, הן החרדות! לא של מה יקרה להם עכשיו,  אלא של מה יהיה איתם בעתיד. מה אם יהלי יהיה ליצן בכיתה כמו בבית ואת המורה זה יעצבן והיא כל הזמן תעניש אותו? מה אם יעשו על אלכס חרם? מה אם הם לא יהיו ילדים סובלניים לילדים אחרים? איך שומרים עליהם שיגדלו להיות מוסריים, אוהבי אדם? שלא ילעגו למישהי בכיתה כי היא שונה מהם, או שיושיטו יד לעזור לזקנה שסוחבת שקיות כבדות מהמכולת? איך גורמים להם לא להיות מתנשאים, להאמין בטוב, להצליח להגשים את עצמם ואת החלומות שלהם?

אנחנו מנסים להעביר להם את כל הערכים האלה באמצעות המון ספרים שאנחנו קוראים להם, ובשיחות שיש לנו מדי פעם, אבל האם זה מספיק? אני לא באמת יודעת. בתקופות שבהן אני ממש עסוקה, אני לא מוטרדת מזה שלא הספקתי לקחת אותם לעוד חוג או להביא אותם לחבר, אני פוחדת שהפסדתי עוד יום של שמירה על הכיוון שלהם, ואני חלילה לא מתכוונת שאני רוצה שיעשו כך או אחרת. אבל, כמו שאמרה תהילה של ש"י עגנון - ״הכל כתוב והרשות נתונה״. יש להם רשות לבחור איזה בני זוג שירצו, לעבוד במה שירצו ולחיות את החיים שיבחרו. אני רק מאמינה שאם אתה לומד מההורים שלך להקשיב ללב, ולהיות קודם כל ולפני הכל בן אדם, אז כל השאר כבר פחות חשוב וממילא יסתדר מעצמו. שנים יגידו.