שונאת את הגינה, אני אמא רעה?

בשבוע שעבר הייתי במפגש בנות שכלל נשים שנושאות את הכינוי "אמא" לשלושה ילדים לפחות. בין אמהות לשלושה, ארבעה ואפילו חמישה ילדים (נשים אינטליגנטיות ואלגנטיות, עובדות ומשכילות), הודו כולן בפה מלא שבילוי אחר הצהריים בגינת משחקים שנוא עליהן, אבל ממש. נאנחתי אנחת רווחה. בימים בהם אני מוציאה את הילדים מהגנים, כבר בשעות הבוקר אני נכנסת לחרדה כשאני חושבת איפה נעביר את שעות אחר הצהריים, כדי לאפשר לילדים להוציא אנרגיות ולהגיע לארוחת הערב ולהשכבה במצב רגוע יותר מטורבו, המצב הטבעי שלהם.

"ללכת לגינה אחר הצהריים? מה פתאום, הם צריכים לנוח אחרי יום במסגרות", שחה לי חברה ניו יורקית ואמא במשרה מלאה לשלושה ילדים, כשהקטנה בהם הייתה בת ארבע. " אחרי הגן הם ממש חייבים את הלבד ואת השקט שלהם, היו להם מלא גירויים במשך היום", היא מסבירה לי כשהיא שמה לב שאני פעורת פה ועיניים. "את הולכת איתם הביתה אחרי הגן? ומה אתם עושים עד שמגיע הזמן לארוחת ערב?", שאלתי סקרנית. "האמת שהם מעסיקים את עצמם", היא אומרת ברוגע. בשלב הזה איבדתי את הסבלנות ואמרתי "טוב, אצלנו בלבנט זה לא ככה, כאן הילדים רוצים וצריכים להוציא אנרגיה ומרץ ולהיות בחוץ לפני ארוחת הערב".

לפני שנולד אורי, הבן הקטן שלי, הייתי בטוחה שאני האמא היחידה ששהייה בגן השעשועים מעוררת בה צורך עז לבדוק נקודות בריחה ולחפש דברים חשודים, כדי שיהיה תירוץ ללכת הביתה. בקיץ היה חם מדי לגינה מבחינתי, ובחורף רטוב מדי או קריר מדי ומחשיך מוקדם מדי. תמיד ראיתי אמהות מגניבות משחקות בשמחה עם הילדים, מנדנדות בסבלנות, מלוות במגלשה, רצות אחרי הילדים ברחבי הגינה ולכל הפעולות האלה מתלווה חיוך מאושר. הרגשתי פגומה. כשאורי נולד, בשנה הראשונה האופרציה הייתה מורכבת והיה לי קשה להיות עם העגלה ולרדוף במקביל אחרי מיכאל, שמדד את הגינה לאורכה ולרוחבה ודגם כל מכשיר, מתקן ואבן באזור. הייתי רודפת אחריו עם אורי במנשא ואומרת לעצמי שאני אמא טובה, וזה אמור היה להעביר לי את הבאסה מהגינה.

התחלתי לחפש אלטרנטיבות: הלכנו לשעת סיפור, להפעלות, ניסינו חוגים, ג'ימבורי ואפילו הלכנו לחברים שלהם מהגן לשחק והזמנו אלינו. אבל הילדים תמיד העדיפו, ועדיין מעדיפים לרוץ ולהשתולל בגינה, לאכול פירות, לזלול חטיפים, לשתות המון ולהגיע הביתה מיוזעים, מלוכלכים אבל יחסית-מאושרים.

חלומות על דשא סינתטי

"אצלנו זה לא כזה סיפור", אומרת לי חברה מישוב קהילתי בשרון, "שמנו להם בגינה של הבית מגלשה ונדנדה ויש להם את המשחקים שלהם ובכלל לא צריך ללכת לגינת שעשועים", היא אומרת בקלילות, ואני חולמת על מרפסת ענקית עם דשא סינתטי, מעקה בטון אימתני ומספיק מקום להשתוללות מבוקרת, כולל ריצות וקפיצות וגם פינה שאפשר לאכול בה בלי שארוץ לאסוף פירורים על בסיס דקתי.

"הכל עניין של תפיסה", אומרת לי חברה, אמא ותיקה לשלוש בנות חמודות ורגועות, "אני דווקא אהבתי ללכת איתן לגינה, הייתי מדברת עם שאר האמהות, מחליפה מתכונים, ממש מצאתי חברות, בזמן שהילדות היו משחקות". משחקות? לקרוא לילדים שלי משחקים כשהם בגינה זה באמת להמעיט מערך הפעילות שלהם.

מדובר בשני בנדיטים מלאי מרץ, אחד נטול פחד והשני נלחם בפחד שלו תוך שאגת, "אמא, אני לא אמיץ, בואי לעזור לי, זה גדול עלי". האמיץ מטפס על מגלשות שמיועדות לילדים שגדולים ממנו בשלוש שנים לפחות, מנסה לטפס על נדנדות לבד ורץ כמו מתאבד שיעי מול נדנדות מאוישות בילדים, שמתנדנדים עליהן עד הרקיע ובמהירות האור.

שעה וחצי של מרדפים, הרמות והורדות, סחיבות, הרגעות וקריאות בשמות של הילדים מביאים אותי לתחושה שאני אמא ממש טובה ומקריבה, שעשיתי משהו למענם וויתרתי על הנוחות שלי. חמש, שש שנים וסיימתי עם זה, אני אומרת לעצמי, ואורזת פירות, עוגיות וממלאה בקבוקי מים, עניין של כמה מאות ביקורים בגינה, קטן עלי.