מה שומרת מיכל ינאי במגירה הסודית שלה?

שכנה שלי, אווה המקסימה, התקשרה אלי והזמינה אותי לחגוג איתה את יום ההולדת שלה: ״משהו מצומצם״, היא אמרה, ״עם כמה חברות״. אחרי שמסרה לי את התאריך והשעה, סיפרה שיש לה מסורת: ״לא לקנות לי מתנה״, היא ביקשה. ״אשמח אם תמצאי בבית משהו שאת מתחברת אליו, משהו שהיית שמחה להעניק לי, משהו אישי״.

אז קצת אחרי חצות, כשכולם כולל בעלי, כבר שקעו עמוק בחלומות, מצאתי את עצמי מתהלכת בבית ומחפשת מה יש לי, שעונה על הגדרות המתנה. מה יש לי, שאשמח להעניק לה, שמסמל משהו שחשוב לי ויסמל גם משהו חשוב עבורה.

כשהייתי קטנה, בת 6 או 7, היה לי אוסף מטורף של מחקים שחשבתי שאם יאבד, אני אמות. היו בו מחק בצורת מטרייה, מחק בלון ומחק ממש נדיר של מברשת שיניים. כמו שהבת שלי היום משחקת עם הברביות, אני הייתי משחקת עם אוסף המחקים. הייתי בונה עולמות שלמים ושוקעת בתוכם. כשהייתי בת 8 או 9, היה לי אוסף מהמם של ניירות מכתבים, גם הוא, חשבתי לעצמי אז, הדבר הכי יקר שיש לי בעולם. הייתי מנסה להשיג כל נייר חדש שיצא, אוספת כסף מלימונדה שמכרתי מתחת לבית כדי לקנות ממישהי שחזרה מאמריקה נייר מכתבים ממש נדיר. בגדול, חוץ מלמכור את אבא שלי, הייתי מוכנה אז לעשות כמעט הכל בשביל נייר של הולי הובי או של לוסי הבלונדינית מהסדרה דאלאס.

ועכשיו, במרחק של שלושים ומשהו שנה, אין לי שמץ של מושג איפה אף אחד מהאוספים הכל כך יקרים שלי. בין מעברי הדירות, והצעצועים של הילדים שמשתלטים על כל חלקה פנויה בבית, לא נשאר אף מקום שהוא ממש שלי (ולא שיש לי מה לשים בו).

לרגע, אתמול בלילה, היה לי עצוב. לא הצלחתי למצוא שום חפץ שהוא בעל ערך משמעותי, שום דבר סנטימנטלי, שום דבר שמעלה חיוך או מכווץ לי את הלב. נכון, יש לי איזה פסל  שאני אוהבת שסחבתי במסע מפרך עם 3 טיסות קונקשיין מאמסטרדם לפני איזה 20 שנה וגם שני שטיחים מעלפים שקיבלתי מהנסיכה של בהוטן בעצמה בירח הדבש שלנו. אבל חוץ מזה, כלום.

אז אחרי שלרגע נהיה לי עצוב מזה שהבית שלי יכול להישרף, ואם הילדים, בעלי, בבר הכלב וצחי החתול ישארו בחיים, למי אכפת מה יקרה לכל השאר, חשבתי שזה דווקא משמח שדברים גשמיים לא מרגשים אותי יותר ושכל מה שמשמח ומרגש אותי זה המשפחה שלי (כולל צחי ובבר כמובן) או דברים שנמצאים בלב ולא צריך באמת לפחד שיקרה להם משהו.

אבל מה עם מתנה?

אז הסתובבתי בבית ימינה ושמאלה, קדימה אחורה ואז נתקע לי המבט בקיר התמונות שלנו. ונבהלתי פתאום מהמחשבה שאם המחשב יקרוס (חלילה טפו טפו בלי עין הרע!!!) אז ילכו לאיבוד הרבה זכרונות של רגעים יפים שהנצחנו. מיד ירדתי לחנות וקניתי (לא בדיוק לפי החוקים, אבל העיקר הכוונה) לאווה שכנתי ולי הארד דיסק כדי להוריד עליו את התמונות. כל אחת את שלה. זה כנראה היה הדבר היחיד שהייתי בוכה עליו ושקשה היה, אם בכלל, לשחזר.

אז הרשו לי לסיים בנימה פולנית: לכו גבו את התמונות מהטלפונים הניידים והמחשבים עוד היום כי דברים קורים ואחר כך מתבאסים.

ובנימה פולנית 2: המשיכו גם לצלם המון. כי התיישבתי פתאום על המחשב והתחלתי לצפות בתמונות וזה מדהים איך לא זוכרים כמעט כלום ותמונות מחזירות אותנו לאותו מקום שהיינו, לאותה חוויה ומאפשרות לנו עוד רגע קטן, עוד פעם נוספת, להתרגש שוב.