האם לתת לילד חפץ מעבר?

כשנועם הפעוטה התעוררה משנתה ומלמלה 'שמיכי' ובכתה 'שמיכי', המכונית המשפחתית כבר היתה בחצי הדרך לחופשה בצפון.

אבל השמיכי של נועם לא נמצאה על המושב, לא בתיק הבגדים, גם לא בבגאז' והבכי של נועם הרעיד את המכונית וגם את לבבות הוריה. כל  מאמציהם להרגיעה הושבו במלים שבורות מבכי, 'רוצה את שמיכי'...

הוריה של נועם לא לבד. הורים רבים מוצאים עצמם, לא אחת, מתרוצצים לחוצים בחיפוש אחר שמיכה בלויה, חיתול, מוצץ נוסף, בובה, או דובי של הילד, שברור לכל כי לא תשרור רגיעה אלא ברגע בו יתאחדו השניים, הילד ואותו אביזר שיקר לליבו יותר מכל חפץ וצעצוע אחר. קוראים לזה  - "חפץ (אובייקט) מעבר".

"חפץ המעבר", ובשפה האנגלית: "חפץ נחמה" או "שמיכת ביטחון" הוא מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט, אבי "תיאוריית האובייקט".

"ההיצמדות לחפץ המעבר, מתחילה בשליש האחרון של שנת החיים הראשונה של התינוק, מגיעה לשיאה בגיל שנה וחצי ונמשכת עד גיל 3-4. יש ילדים שאצלם חפץ המעבר נותר משמעותי עד גיל מאוחר יותר," אומרת הפסיכולוגית ההתפתחותית ד"ר קלודי טל, ראש תוכנית תואר שני לגיל הרך במכללת לוינסקי.

"חפץ המעבר הופך להיות משמעותי מאד בתקופות הסתגלות שונות בחיי הילד, כמו  כניסה למסגרת חינוכית -  משפחתון, גנון וגם לינה בבית של סבא וסבתא. הוא עוזר לילד להרגיש בטוח מחוץ למסגרת הקבועה שבה היה רגיל להיות עד כה. החפץ מסמל את הקשר עם אמא, או עם 'דמות ההתקשרות' ועם הבית ומקל עליו את ההסתגלות למסגרת החדשה" מוסיפה ד"ר קלודי טל.

גם באופן מילולי?

יעל אברהם: "כושר הדיבור הרציף של הילד מתפתח בסביבות גיל שנתיים. בגיל זה הילד כבר מסוגל לנהל שיחה וליצור תקשורת. לפעמים הוא יספר לדובי, (לדוגמא) סיפור, יחלוק איתו חוויות או יגלה לו את רגשותיו: 'אמא הלכה', 'אני עצוב' או 'מיכאל לא רוצה לשחק איתי' ועוד. מה שמעיד על יכולות ועל בריאות נפשית טובה ואיתנה של הילד".

מחקרים שנערכו לאורך השנים קובעים כי 70% מהילדים מאמצים חפץ מעבר בתקופה זו בחייהם. תשאלו ובצדק, מה באשר ל-30% מהילדים שאינם נקשרים לחפץ המעבר?

יעל אברהם: "יש ילדים, והם מיעוט, שהקשר הרגשי שלהם עם ההורים חזק דיו, כך שחיבוק ונשיקה מאמא (או מאבא) בפתח הגן בבוקר, ממלא אותם עד המפגש החוזר איתה בשעות אחה"צ.

בנוסף לחשיבות ההתפתחותית של 'חפץ המעבר' בחיי הילד, דונלד ויניקוט התייחס לתופעות מעבריות נוספות שהילד נוקט, על מנת להרגיע את עצמו ובהן:  מציצת אצבע, ליטוף השיער והפנים, מישוש קצה שמיכה ותנועות נוספות המסיעות לו לעבור ממצבי תלות למצב של עצמאות.

בהקשר לזה, מנחת ההורים יעל אברהם, מצביעה על הקשר שבין החיבור לחפץ מעבר ולטקסי פרידה מהילד.

"הורה שמתייחס ביתר קלות ובביטחון, לפרידה מהילד (מטפלת, משפחתון סבתא) יעביר את תחושותיו לילד, ולהיפך. הורה שמתקשה להיפרד, לדוגמא, אמא שמסתתרת בין השיחים, כדי לעקוב אחר המתרחש בגן, אולי כי אינה סומכת על הצוות - הילד יקלוט את חששותיה גם אם לא הבחין בה שם בין השיחים.

האם על ההורה ליזום חיבור בין הילד לחפץ המעבר?

"רצוי שהילד יבחר לעצמו את חפץ המעבר. ההורה מצידו צריך לשים לב לאיזה חפץ הילד מתחבר ולאפשר לו. שכן, הילד הוא זה שנותן את המשמעות לחפץ המעבר.

בשעת מצוקה, כשהילד בוכה או אינו רגוע, אין לתת לו באופן יזום או 'לדחוף' לו את 'הדובי' או 'החיתול', ולקוות שחפץ המעבר ירגיע אותו. עדיף לתת לילד את החפץ על פי בקשתו. כדאי להציג לו את החפץ דווקא בשעה שהוא רגוע אחרי אמבטיה, כשהוא שוכב במיטה והשמיכה מלטפת אותו ובמצבים דומים. כלומר, לגרום לילד להתקשר לחפץ המעבר בשעה שהוא שרוי בחוויה טובה ונעימה, אפוף תחושות חום וביטחון.

רצוי לא לכבס את חפץ המעבר. והיה אם כלו כל הקיצין ומוכרחים לכבסו מומלץ שהאם תישן איתו בלילה כדי שהחפץ יקבל את הריח של אמא".

תעשיית חפצי המעבר

בשנים האחרונות משגשגת תעשייה של חפצי מעבר מעוצבים. בחניות לצרכי תינוקות וילדים אפשר לרכוש אביזרים מעוצבים ואופנתיים, כמו חיתול מעוצב או דובי מפונפן, שהורים רבים, עוד בתקופת ההריון, מקדימים לרכוש לתינוק שעוד לא נולד.

"חפץ המעבר לא אמור להיות יוקרתי או ממותג.  מה יקרה אם המעצבת תסגור את החנות, ואז איך תשיגו שוב את החפץ, במקרה שאבד, או נקרע?

כדאי שהילד יאמץ  חפץ בנאלי ומצוי, שניתן להשיג 'העתקים' ממנו. למשל בובה פשוטה, שאמא קנתה מראש שלוש יחידות כמותה", ממליצה יעל אברהם.

מה עושים כשחפץ נשכח או אבד?

"המלצתי להורים: אל תגידו לילד 'תתגבר, אתה כבר ילד גדול', או 'קחי בובה אחרת'. זו לא התגובה לה הם זקוקים.

צריך להיות קשובים ואמפתיים לקושי בו הילד שרוי. כשילד בגיל בו אפשר לשוחח איתו, ניתן לנסות ולהסביר לו את הסיטואציה. למשל: 'אנחנו רחוקים עכשיו מהבית ואי אפשר לחזור ולהביא את הדובי'. או 'גם אני עצובה שדובי הלך לאיבוד'.  כדאי לשאול את הילד מה יכול להרגיע אותו?'

כשהורה מגיב כך למצוקת הילד, הוא גורם לו להרגיש חזק ושווה ערך, כי אמא ואבא מתייעצים איתו. לעתים הפעוט ירצה חיבוק, ערסול או יבקש לעצור בדרך לקנות לו משקה או מתנה קטנה.

עם ילדים קטנים שלא ניתן לתקשר מילולית - אזי חיבוק, מגע ואמפתיה, עשויים להרגיעם".

כבכל שנה גם השנה עם פתיחת שנת הלימודים החדשה, פעוטות רבים ישתלבו במסגרות החינוכיות. חלקם הגדול יגיעו למשפחתון, למטפלת או לגנון כשהם אוחזים חזק בחפץ המעבר.

"כאמור, הילד מביא איתו למסגרת החדשה חלק מהבית. חפץ המעבר מקנה לו תחושת ביטחון במקום החדש והלא מוכר.

בתקופה הראשונה בגן, חלק מהילדים מסרבים לישון, לחלוץ נעלים או להיפרד מהתיק ובוודאי לא להיפרד מחפץ המעבר. במקרים בהם העייפות מכריעה אותם הם נרדמים כשחפץ המעבר צמוד לגופם, כך עד שהילד מתחיל להרגיש בטוח ומפתח תחושת שייכות", אומרת ד"ר קלודי טל.

האם מומלץ לקבוע כלל אחיד: בגן כל הילדים מאחסנים את חפץ המעבר?

קלודי טל: "בימים הראשונים בגן, די לילד שהוא נאלץ להיפרד מאמא ואבא. כך שיהיה זה מוגזם לדרוש ממנו להיפרד גם מחפץ המעבר. לכן במשך זמן מה, הוא יגרור איתו את חפץ המעבר לפעילויות השונות בגן, למליאה, לחצר, או לפינת המשחקים. לעתים העיסוק בחפץ המעבר מפריע להשתתפותו המלאה, אבל במקום לדרוש מהילד להיפרד מהחפץ, על הגננת  לעשות מאמץ לבנות עם הילד קשר חם,  כך שהוא יסכים, מיוזמתו, לאפסן את דובי/שמיכי בתיק או במגירת הגן.

גננות אמורות להבין  שחפץ המעבר הוא סוג של פיגום לילד עד הפרידה ממנו והשתתפותו המלאה בפעילויות הגן.  מדובר בתהליך הדרגתי. וגם לאחר שייפרד ממנו,  יידע הילד שאם הוא יזדקק ברגעים מסויימים,  החפץ נותר נגיש".

יעל אברהם: "ילדים מושפעים מאד מ'קבוצת השווים'. ילד שיראה את חבריו מאחסנים את חפץ המעבר, יחקה אותם וייפרד גם הוא מהחפץ שלו, לפחות בשעות שהוא בגן.

יש לי מסר הרגעה להורים: הילד שלכם לא יהיה יגדל להיות תלותי. בבוא היום הוא ייפרד מחפץ המעבר, הוא לא יתגייס לצבא עם 'שמיכי' או 'דובי'".

הדובי של פרדי

"חפצי מעבר לא רק שהם מקלים על תינוקות ופעוטות בהסתגלותם למסגרת חדשה. קיימות עדויות על כוחו המנחם של חפץ המעבר גם בתקופות קשות", אומרת ד"ר הפסיכולוגית ההתפתחותית ד"ר קלודי טל.

בפוסט 'בובות' שכתבה בבלוג שלה, 'קלודי טל חינוך לגיל הרך', מציגה ד"ר טל  את ספר הילדים "הדובי של פרדי' (כתבה איריס ארגמן. אייר: אבי עופר).

זהו סיפור הישרדותו של פרד לסינג בשואה והחיבור שלו לדובי שלו. לימים הדובי של פרדי הוצג בתערוכה 'אין משחקים ילדותיים' ביד ושם.

בספרה מתארת איריס ארגמן את הדובי, שהיה 'בן לוויה' של פרד בזמן מלחמת העולם השניה.

פרדי לסינג, כיום פסיכולוג ומתגורר בארה"ב,  היה ילד כשהגרמנים פלשו להולנד. משפחה נוצרית העניקה לו מקום מסתור. בימים הרבים בהם היה מנותק ממשפחתו, הדובי היה חברו היחיד, שותפו לסוד, מקור נחמה ויצק בו תחושת ביטחון ושייכות.

למעשה הדובי היה סוג של חפץ מעבר שסימל  עבור פרדי הקטן את אימו.

"אמא של פרדי הבינה לליבו של בנה. וגם כשהיא ומשפחתה נסו על חייהם. היא נעתרה לבקשתו לתפור את ראשו של הדובי שנתלש מגופו לאחר שהותקף על ידי כלב. היא תיקנה את הדובי בחיפזון באמצעות טלאים מתוך בגדו של פרד, מה שמסביר את מראהו המוזר של הדובי.

"הנכונות של האם לתקן את הדובי בשעה כה קשה ומסוכנת  מלמדת עד כמה  חפץ מעבר לא היה יכול למלא את ייעודו (לנחם לספק ביטחון ושייכות בזמנים הקשים), אלמלא הקשר הטוב של הילד עם האם". (מהבלוג של קלודי טל).