ילדה מכריזה על שביתה

הבן הגדול שלי התחנך בבית ספר אנטרופוסופי. מי שלא מכיר את חינוך וולדורף, יכול לטעות ולחשוב שמדובר באיזו בועה מנותקת מהמציאות. גנים עם נרות דולקים ובובות בלי פנים, משחקים מעץ ומחומרים טבעיים בלבד, דקלומים, ועוד. כאילו, מה הקשר בין כל זה לבין החיים האמיתיים?

אני לא אכנס עכשיו לעד כמה אני מאמינה בשיטת החינוך הזו, אבל אני כן אשתף אתכם בתוצאות. הילדים יוצאים משם עם ערכים, הם מכבדים את הסובבים אותם, מקבלים את השונה, הם יוצאים עם בטחון עצמי מאד גבוה ועם יכולות גבוהות בפרזנטציות מול קהל. הבן שלי, בן ה-16 לא סובל משחקי מחשב ("אני באמת לא מבין מה כיף בלשבת מול המסך כל הזמן"?), לא רואה כמעט טלוויזיה ומעדיף לקרוא ספר טוב או לבלות את זמנו בחברת חברים, ספורט או טיולים בטבע.

החינוך האנטרופוסופי התאים לו כמו כפפה ליד.

אז לא פלא שמאד רצינו להכניס את הקטנה בת הארבע לגן אנטרופוסופי, במטרה שתלך בדרכו. הילדה, שמחוברת לאיי פד כמו כפפה ליד, שאנה ואלזה הן הדמויות שלה להערצה, שמטופפת בנעלי עקב בבית ומבקשת לשים גלוס בבוקר, אפעס, לא בדיוק הפרופיל שהתאים לגן. אבל, לתומנו, חשבנו שאולי הגן דווקא יאזן אותה. אין בו צעצועי פלסטיק ובובות ברבי, הילדים מגיעים אליו לבושים בנוחות ובפשטות, משחקים בחצר יחפים ופעם בשבוע יוצאים לטיול בטבע. נשמע לנו מדהים.

כ-200 משפחות רצו להתקבל לגן המבוקש. עברנו ראיונות קבלה, ימי הסתגלות, תחנונים וקפצנו משמחה כשהודיעו לנו שהתקבלנו.

בראשון בספטמבר הילדה לבשה את הבגדים הכי לא מנקרי עיניים שלה (וכמובן התבאסה רצח שכשהודענו לה שהשמלה עם הנצנצים לא מתאימה) והתייצבנו בגן. "אין פה בכלל צעצועים", היא הודיעה לי, כשראתה רק חום של עץ מסביב.

שבועיים וחצי בדיוק לקח לנו להבין שהילדה לא מסתגלת. הפריע לה שיש נמלים בגינה, שלא שרים שירים שהיא מכירה, שהאוכל הוא צמחוני ובריא מדי. היא התחלתה והפעילה כל מניפולציה רגשית כדי לא ללכת לגן. בסוף זה הצליח לה.

הקושי בלהודות שאולי זה לא בשבילה היה מאד גדול מכמה סיבות:  כל כך התאמצנו להתקבל - איך נסביר לעצמנו שבחרנו לא נכון עבורה? איך נסביר לכולם מסביב אחרי שהענקנו הרצאות חינם (גם למי שלא ביקש)  כמה החינוך האנטרופוסופי הוא הטוב ביותר וכמה הוא מתאים לכולם, שיש לנו ילדה שזה לא בשבילה? וחוץ מזה, היינו צריכים להודות לעצמנו שיש לנו ילדה צפונבונית, שמתחברת לביונסה יותר מלדבורה עומר.

לא קל.

לפני שהחלטנו סופית שאנחנו מוותרים על הגן שכה חפצנו, החלטנו להביא את הקטנה ליום נסיון בגן עירייה. אולי היא ילדה שלא מסתגלת? אולי גם בגן עירייה תכאב לה הבטן והיא לא תרצה ללכת?

אחרי שעתיים הודיעה לנו הגננת - אתם יכולים לבוא לקחת אותה - היא הסתגלה. באנו לקחת ילדה מאושרת, עם חיוך על הפנים וצחוק מתגלגל. לבושה בשמלה לבנה מתנפנפת ונעליים תואמות היא הודיעה לנו שמעכשיו זה הגן שלה.

מה למדנו מזה? שכל ילד מתאימה מסגרת שונה, שגם אם מתאמצים מאד בשביל משהו צריך לדעת לוותר, שגן עירייה זה לא מילה גסה ושיש לנו ילדה, שפחות מתחברת לטבע ויותר מתחברת לחצאית טול.