פרויקט מיוחד: איך השתנו הילדים ב-50 השנים האחרונות?

טובה בן-ארי, מפקחת ארצית ליישום חוק זכויות התלמיד/ה במשרד החינוך, היא בתה של המורה והמנהלת המיתולוגית נחה בנקרוט-סידרנסקי ז"ל. דרך זיכרונותיה של בן-ארי ולא מעט אתרי הנצחה לזכרה של נחה אפשר לשרטט את דמותו של התלמיד הישראלי בראשית ימי המדינה. אז מה השתנה?

 

"בית הספר היה אז מבנה עם המון אוויר והמון חלונות ומרפסות. היום המבנים חסומים וצפופים, כשחלק מהחסימות נובעות מהנחיות ביטחון כמו סורגים ושערים. הישיבה בכיתות הייתה זהה לזו של היום, ישבו זוגות-זוגות בשני טורים, אך הכיסאות היו מחוברים לשולחנות כך שהישיבה הייתה נוקשה יותר. למדו בממוצע כ-25 תלמידים בכיתה והייתה נהוגה תלבושת אחידה של חולצות בתכלת בהיר", מספרת בן-ארי. אולם מלבד המרחב הפיזי הערכים היו שונים.

 

"תפקיד מנהל בית ספר היה כמו של אלוהים, מעמדו היה רם ומכובד, גם השכר היה מכובד. אמי האמינה שחובה לעזור למי שחלש ממך והחינוך היה האמצעי לעשות זאת. כך למשל היא אספה תלמידים מעוטי יכולת מהבתים, דאגה להם לספרי לימוד ולכלי כתיבה על חשבונה בעזרת מתן בסתר והמוטו שלה היה, 'החינוך צריך להיות בראש סדר העדיפויות הלאומי רק באמצעותו נגשר על כל הפערים בתוכנו ומחוצה לנו. החינוך הוא מבטחנו האמיתי'. היא בנתה את תפיסת החינוך שלה על פי הערכים של יאנוש קורצ'ק שהאמין כי אין ילד רע, אלא יש ילד שרע לו", נזכרת בן-ארי ומציינת שאמה הייתה חדשנית בכך שלא האמינה בענישה גופנית שהייתה שגורה בבתי הספר בשנות ה-50 וה-60 וחדשנית בכך שהאמינה בלימודים בסגנון "החדר", דהיינו למידה בחברותא ובקבוצות קטנות שנועדו לשמוע ולהשמיע את דעתם של כל החברים בקבוצה.

 

מה לגבי המורים של אז?

"נחה דאגה שהמורים ישודרגו ויהיו מעודכנים הן בידע והן ביחס האנושי כלפי התלמידים. חשוב היה לה שיהיו למורים ערכים כמו שלה, בראשם גישור פערים לעיצוב דמותו של הילד. היא תמיד אמרה שזו לא חובה ללמוד אלא זכות גדולה שהמדינה נותנת לך. מצד שני היא גם דרשה שלא יתחצפו למורים, בעיניה היה בית הספר היכל קודש עם חוקים ברורים וצריך לכבד ולהוקיר את הזכות", אומרת בן-ארי.

 

איזה סיפורים את זוכרת מבתי הספר של אז?

"נחה אמי דאגה שלא יהיה ילד שלא ייצא לטיול שנתי כי אין להוריו כסף. אגב, גם היום זה אסור. והיא גם דאגה להגניב בסתר שקית עם כריכים לילדים שלא היה להם. כך גם היא דאגה לשלם מכספה מבלי שיידעו עבור ארוחות הצהריים במסעדה של בית ספר - עוד מוסד שהיה ועבר מהעולם - לילדים שהיא ידעה שזו הארוחה היחידה שלהם ביום. כך גם עם ציוד. כחצי מהמשכורת שלה הוקדש למתן בסתר, וזה לא כמו היום, שכל מי שמעניק משהו לילדים ממהר להצטלם איתו בפייסבוק. עניין נוסף הוא, שאצל אמא שלי בבית הספר לא הכריחו תלמידים לגשת ללוח לפתור תרגילים כדי לא לבייש את מי שלא יודע", מספרת בן-ארי.

 

למה היא היתה מתגעגעת?

"חסרה לנו צניעות. המיתוג וההחצנה בולטים היום במיוחד על רקע הצניעות של פעם. אמא שלי אמרה שצריך לבוא לבית הספר נקי ומגוהץ כי זה סימן שאתה מעריך את עצמך ואת החברה שסביבך. לא רדפו אחרי מותגים וסמלי סטטוס. עוד משהו שחסר זו הערבות ההדדית, עזרה למי שחלש ממך. העזרה לפרט, לילד, לאדם, היה הבסיס להתנהלות של אמי ובמשך שנים עלו אליה לרגל אנשי חינוך, שרים ובכירים. המורים היו בעבר אנשי רוח שהובילו קדימה את החברה כולה. הורים הגיעו להתייעץ עם המורים לגבי החינוך של הילדים, למורים הייתה השפעה על דורות של תלמידים וזכו לגיבוי מלא מההורים", אומרת בן-ארי.

 

 

ילדים פחות חברותיים היום

ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית, חינוכית והתפתחותית, אוניברסיטת תל אביב, מחברת הספרים "דיאלוג עם ילדים" (הוצאת כנרת זמורה ביתן) ו"הורים וילדים ומה שביניהם" (הוצאת מגזין "הורים וילדים"), מתארת את השתנות הילדות הישראלית במרוצת חמשת העשורים האחרונים.

"היא השתנתה בכמה פרמטרים: יש עליה משמעותית בשיעור משפחות 'כפולות קריירה', בהן שני הורים עובדים; יש עליה משמעותית בשעות העבודה של ההורים. ילדים נמצאים יותר זמן לבד. הם מופנים מוקדם יותר למוסדות חינוכיים, כבר בגיל ינקות. בנוסף, מכשירים סלולריים ומחשבים גורמים לכך שהורים עובדים גם כשהם נמצאים כאילו בבית; יש עליה משמעותית בשיעור גירושים, וירידה בגיל הילדים בעת גירושים; יש יותר משפחות פרק ב' שבהן יש ילדים 'שלי', 'שלך', 'שלנו'; יש עליה בשיעור משפחות חד הוריות כשאין אב בתמונה; יש יותר משפחות רב-דוריות. בהשוואה לעבר, אז היו יותר ילדים שגדלו ללא סבים (שואה, הגירה), כפועל יוצא נעזרים הרבה יותר בסבים בגידול ילדים; יש עליה משמעותית בזמן מסך של ילדים. תקשורת סלולרית הפכה לגורם מרכזי בתקשורת בין ילדים, ויש פחות תקשורת פנים לפנים".

"כל זה מוביל לשורה של זירות, למשל יותר גילויי תוקפנות ווירטואלית, שהיא אלימה יותר ופחות מטופלת, מאשר תוקפנות פנים אל פנים; יש פחות הימצאות של ילדים מחוץ לבית, הם פחות עוסקים בספורט ובמשחקים פיזיים. הילדים נמצאים יותר שעות בבית, צמודים למסכים. יש יותר חשיפה לא מצונזרת לתכני מבוגרים, כולל תכנים כמו פיגועים, רצח ומין; יש עליה משמעותית ברמת החיים: יותר נסיעות לחו"ל, יותר מכשור חשמלי בבית, יותר ילדים גרים לבד בחדר; המציאות יותר אוניברסלית. ילדים מכירים יותר את העולם הרחב. לעתים יש חברים וירטואליים בארצות אחרות; יש סביבה דמוקרטית יותר במשפחה, בהשוואה לעבר. הורים כחברים ולא כסמכות הורית. יש יותר משא ומתן בין ילדים למבוגרים בתחומים רבים. הורים אינם במקום הראשון במשפחה, אלא הילדים. יש מודעות רבה יותר לעולם הילד, שלא נחשב רק כמבוא לבגרות, אלא כתקופה משמעותית ומאתגרת. עולם הילדים פחות מופרד מעולם המבוגרים בלבוש, בתחומי עניין ונושאי שיחה; יש סביבה דמוקרטית יותר גם בבתי הספר. יחסי מורה תלמיד פחות סמכותיים, והורים מתערבים יותר בעבודת המורים; יותר ילדים מוגדרים כיום כבעלי ליקוי למידה והיפראקטיביות. יש יותר שימוש בתרופות פסיכיאטריות; הסביבה השתנתה לטוב ולרע, מצד אחד החברה מקבלת יותר מבעבר ילדים עם נטיות הומוסקסואליות, היום מעודדים יותר ביטוי רגשי מאשר בעבר. מותר לדבר על קשיים ורגשות, מצד שני הסביבה בה גדלים הילדים יותר תוקפנית, אלימה, הישגית ותחרותית מאשר בעבר; הילדות התארכה - גיל ההתבגרות מסתיים מאוחר יותר מבעבר", מפרטת ד"ר כצנלסון.

 

האם הילד היום חושב ומתנהג אחרת מאשר ילד מלפני 50 שנה?

"ילדים היום הם בעלי יכולת שליטה טכנולוגית הרבה יותר טובה, אך בעלי אוצר מילים פחות עשיר בעקבות שימוש בשפת האימוגי'ם והניסוח המינימליסטי ברשתות החבריות ובווטסאפ. יש לילדים פחות ידע, הם סומכים יותר על המחשב ועל הזיכרון הסלולרי. הם מוצפים במידע, אך לא מכילים אותו", אומרת ד"ר כצנלסון, "הם הרבה פחות קוראים ספרים ועוסקים יותר במשחקי מחשב ובצפייה בטלוויזיה".

 

"כתוצאה מכך יש להם פחות יכולת לדמיין כי דברים מובאים בטלוויזיה באופן קונקרטי. הילדים היום פחות עצמאים. ההורים מעמידים עצמם לרשותם יותר הן בגלל הדמוקרטיה במשפחה, והן בגלל המצב הביטחוני הבעייתי. ילדים היום יודעים יותר אנגלית מבעבר, בזכות המחשבים והטכנולוגיה. ילדים כיום פחות מקדישים זמן ויחס לאחר ויותר עסוקים בעצמם, כפי שכתבו עוז ותמר אלמוג בספר 'דור ה-y' (הוצאת מודן, 2016). יש פחות נגיעה בערכים חברתיים ולאומיים ויותר מקום לילד כאינדיבידואל. למשל, יש יותר השקעה בהופעה חיצונית ובביגוד, וגם יותר אנורקסיה ועיסוק ברזון. גם של בנים. בשורה התחתונה - אין הרגשה שילדים מאושרים יותר", אומרת ד"ר כצנלסון.

 

איך השתנה החינוך הן בבית והן במוסדות החינוך הפורמליות ב-50 השנים האחרונות?

"ילדים נמצאים במסגרת חינוכית מגיל צעיר יותר כיום. שעות הלימוד בגיל הרך ארוכות יותר מבעבר, וילדים מבלים בהן מדי יום עד 17:00-16:00. פעם ילדים הלכו הביתה מהגן ב-12. יחסי מורים תלמידים פחות סמכותיים ויש יותר התערבות הורית בנעשה בבתי הספר. בנוסף, נוספו בתי ספר פרטיים או חצי פרטיים ובתי ספר דמוקרטיים. בגדול יש יותר השפעה הורית על הנעשה במערכת החינוך", אומרת ד"ר כצנלסון, מבחינת זכויות, לילדים היום יש יותר זכויות גם בבית וגם במרחב הציבורי. אפילו בבתי ספר ישנה מגילת זכויות התלמיד".

 

"הם יכולים היום להתלונן על אלימות הורית נגדם, והעניין מטופל ביעילות, מה שלא היה בעבר. יש להם יותר זכויות לבחור מאשר בעבר: מצעצועים בילדות, ביגוד שפעם בחרו רק ההורים עד גיל מאוחר, ועד מגמת לימוד ומקצוע בבגרות. יש גם יותר מודעות לחשיבות דמי הכיס, ויכולת התכנון של הילד. בהיבט של חובות, בגדול לילד יש היום פחות חובות (פחות עוזרים בבית למשל), אך חלק מהילדים נמצאים לבד בבית הרבה שעות, ולגבי הטיפול בעצמם ולעתים באחים צעירים - יש להם יותר חובות".

 

מה לגבי ההיבט החברתי?

"לדעתי ילדים פחות חברותיים היום. הקשר ביניהם מתקיים פחות פנים אל פנים. וזה רק נדמה שיש הרבה חברים ברשת, בפועל - חלק גדול מהם פיקטיביים". פרופ' יורם עשת, ד"ר ערן חיות ומיכל אהרון מהאוניברסיטה הפתוחה, בדקו את היקף תופעת החברות הווירטואלית בקרב ילדים בישראל וכן ביקשו לעמוד על טיבה ועומקה ביחס לחברות פנים אל פנים, באמצעות דירוגם של חמשת החברים הטובים ביותר ובעזרת שאלון המודד את עוצמת החברות ואופייה. במחקר השתתפו 380 בני נוער בגילים 16-12 (תלמידי כיתות ז'-י'), מהם 169 בנים ו-211 בנות.

"המסקנה הייתה כי ילדים בעלי חבר מקוון מקדישים פחות זמן לפעילויות חברתיות כמו חברות בתנועת נוער, בהשוואה לאלה שאין להם חבר מקוון", מסבירה ד"ר כצנלסון, "ובהתאמה עברה הפעילות מהמרחב הפתוח - השכונה, הגינה, גן השעשועים - להסתגרות במרחב הביתי. הסיבה נעוצה גם במסכים וגם במצב הביטחוני המורכב".

 

תיאור הצילום: טקס ביכורים בבית הספר נירים, כיתה ד', שכונת נווה דוד, 1950, באדיבות רותי נגר. מתוך תערוכת "ארץ, עיר, ילד, ילדה - ילדות בחיפה", במוזיאון העיר בחיפה

 

 

תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי, חוקר תרבות צעירה, אומר נחרצות "שהרבה מאוד השתנה ב-50 השנים האחרונות" ושוטח את המישורים השונים. "דבר מרכזי שהשתנה בנוגע לילדים הוא הנושא הביולוגי. מבחינת ההתפתחות, הילדים מתחילים להתבגר פיזית מוקדם יותר ומסיימים מאוחר יותר. אם קבלת המחזור הוא מדד אז בראיונות שערכתי עם ילדות בכל העולם עולה בוודאות שגיל קבלת המחזור הוקדם בארבע-חמש שנים בעשורים האחרונים. מייחסים זאת בעיקר לתזונה ולהורמונים שיש בבשר ובחלב, ויש אפילו טענות שיש באבקות כביסה חומרים שעלולים לשבש את הפעילות ההורמונלית. בהתאם לשינוי הזה מעבירים בבתי הספר שיעורים על היגיינה נשית כבר בכיתות ד'-ה', כיוון שיש כבר בנות שקיבלו מחזור בגיל הזה", מסביר ליאון.

מימד נוסף של שינוי הוא ההתנהגות המינית בקרב ילדים צעירים. "אנחנו רואים התנהגות שנתפסת מינית בגילאים צעירים מאוד. העניין הוא בפער בין ההתבגרות הגופנית, למשל, שיעור גוף, ריח זיעה של בוגרים, עם עולם תרבות של ילד ולא של בוגר. הנחת העבודה שלנו, המבוגרים, צריכה להיות שהילדים חשופים לכל המידע".

"לפי מחקרים, כבר בכיתה א' יש ברשות 50% מהילדים סמארטפונים. עלה במחקרים כי החשיפה הראשונה של ילדים לסרטי פורנו היא בגיל תשע בממוצע. בשל השינויים ההורמונליים גיל ההתפתחות התרחק מאוד מגיל הבגרות הרגשית, כך שהם רואים פורנו אבל לא יודעים להתמודד עם ההשלכות. הילדים מבינים בפורנו אבל לא מבינים במיניות, הם צופים בפורנו אבל לא יודעים איך באים ילדים לעולם! זה מוביל למיניות מעוותת לגמרי, למשל, קבוצה שצורכת מיניות רק דרך המחשב בלבד", מסביר ליאון, "אחת התכונות המאפיינות את הדור הנוכחי לעומת הדורות הקודמים הוא התנהגות אינפנטילית, ילדותית. מישהו בן 21 כיום מקביל למישהו בן 18 בעבר".

 

מה לגבי המרחב הפיזי?

"במדינות המערב ובייחוד בישראל יש שינויים מפליגים בתרבות הפנאי. יש תופעה של 'היעלמות השכונה'. עד שנות ה-90 רוב הילדים בילו עם המשפחה ועם החברים בעיקר במרחב העירוני או הכפרי. משנות ה-90, בעקבות כניסת הטכנולוגיה הדיגיטלית, יש שינוי מואץ במרחב הציבורי הקרוב. לא נראה היום ילדים סתם משחקים ברחוב, אולי רק במתקני ספורט".

 

" הכניסה למרחבים הפרטיים היא השינוי הכי משמעותי בעולם הילדים והוא משפיע על התקשורת הבינאישית של הילדים. אם עד לפני 25-20 שנה רוב התקשורת הייתה פנים אל פנים, היום רוב התקשורת היא דיגיטלית וכוללת מסך. זה מוביל את הילדים להיות פחות מיומנים באינטראקציה ספונטנית ומוביל לשורה של תופעות כמו עלייה משמעותית בשימוש באלכוהול".

 

"בעבר בני הנוער כמעט לא צרכו אלכוהול אך משנת 2000 יש עלייה חסרת תקדים בצריכה. במחקר שנערך בשנת 2009 עלה כי 80% מילדי כיתות ח' העידו כי הם צרכו אלכוהול עד אובדן שליטה לפחות פעם אחת בשנה. באותה שנה אף דורגה ישראל כמקום שני בעולם מבחינת צריכת האלכוהול, הקדמנו מדינות כמו אוקראינה!", מספר ליאון. "בניגוד לסברה כי העלייה הרוסית תרמה לכך, אחרי שחקרתי את העניין במשך עשור גיליתי שהסיבה היא שהילדים שותים אלכוהול כדי לתקשר. אגב, הפתרון הוא לדאוג שהילדים ישתתפו בחוגים, למשל חוגי ספורט, זה יחייב אותם לאינטראקציה בינאישית ויוריד משמעותית את הבריחה לאלכוהול. הירידה ביכולת לתקשר מובילה גם לעלייה באלימות".

"מנתוני המשטרה עולה כי האלימות הקשה עלתה בצורה אדירה, והסיבה היא שילדים שפוגעים במישהו אחר לא מרגישים שהם פוגעים במישהו, הם מתאפיינים באפטיה כלפי האחר. אם שואלים אותם למה התעללתם או הרבצתם הם עונים, 'כי שעמם לנו, או 'זה הצחיק אותנו'. אמפטיה היא הבסיס לאנושות כולה. במחקר שנערך במישיגן בהשתתפות 14 אלף סטודנטים במשך 30 שנה וגילו שהאמפטיה ירדה משמעותית, בייחוד בעשור האחרון. המסקנה השלילית היא שהילדים שלנו הם פחות אנושיים מאיתנו, החדשות הטובות הן שעד גיל מסוים קל לתקן את זה".

 

איך אפשר לתקן את זה?

"ההורים חייבים לתווך את המדיה לילדים. שימו לב שהילדים צוחקים במקומות המתאימים בתוכנית או בסרט, כי לעתים הם לא מבינים את ההקשרים. הורים רבים לא יודעים את זה, אבל יש להם השפעה עצומה על הילדים. כששאלו ילדים לפני 40-30 שנה  מי משפיע עליך הם נטו לבחור דמות גדולה מהחיים, למשל מנהיג דגול. היום ילדים נוטים לענות אבא ו/או אמא".

 

"עם זאת, יש בישראל כיום מה שמכונה 'עבודת יתר' ואנחנו עובדים יותר שעות מהממוצע של ה-OECD. אם אנחנו עובדים כשעתיים ביום יותר מבעבר, זה אומר שיש לנו שעתיים פחות עם הילדים ופחות השפעה על חייהם. ההורה עבר מחינוך לניהול ופיקוח. יש הבדל תהומי בין הורה שחוזר ב-16:00 כפי שהיה לפני כמה עשורים להורה שחוזר ב-19:00 כיום. מי שחוזר מאוחר אין לו משאבים לחנך אלא רק מנגנוני פיצוי. ההורים מפקחים על הילדים באמצעים דיגיטליים", אומר ליאון, "לגבי המיניות - על ההורים לתווך להם את הטקסט, לדבר על רגשות של הפרטנרים שלהם במערכת היחסים".

 

 

"עוד דבר שהשתנה בעשורים האחרונים היא הבדידות. זו המגפה של המאה ה-21. יותר ויותר אנשים מדווחים שהם חווים בדידות בחייהם. אם בעבר בדידות הייתה נחלתם של אנשים מאוד מבוגרים, היום עולה ממחקרים כי בני 18 עד 30 הם הבודדים ביותר. בדידות היא אחד הדברים הכי לא בריאים, זה משפיע לרעה ממש כמו נזקי עישון".

 

"לכידות חברתית אפיינה בעבר את החברה הישראלית, והיא ירדה משמעותית. האתוס הציוני הגדול ירד ואיתו צצו קונפליקטים של מזרחים-אשכנזים, חילונים-דתיים וכך הלאה", מסביר ליאון, "אנחנו חיים כיום בתקופה שקורית בה המהפכה הכי מהירה בהיסטוריה. איכות הקשרים החברתיים היא המדד הכי חשוב לאושרו של אדם, דהיינו, לחוות כמה שיותר אינטראקציות חברתיות. כששואלים בני 20-5, בני דור ה-Z, מה הם הכי רוצים לעשות הם עונים שאינטראקציה עם חברים ללא מסכים, זה נתפס בעיניהם כפעילות אותנטית".

 

לסיכום אומר ליאון כי גם רמת החרדות של הילדים בדור הנוכחי עלתה משמעותית בהשוואה לילדים בעבר. "בלילה, עם הסמארטפון במיטה, הילד נחשף לתכנים שגורמים לו לחרדות".

 

תיאור צילום: פעוטות על רקע בניין הטכניון, שכונת הדר הכרמל, 26.6.1951, אוסף מיתר. מתוך תערוכת "ארץ, עיר, ילד, ילדה - ילדות בחיפה", במוזיאון העיר בחיפה

 

 

הורים לא יצליחו לבדם במשימת החינוך של הילדים

אדם הישראלי, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ומנהל את היחיד למעורבות חברתית, עוסק בסוציולוגיה של החינוך הפורמלי ושל מדיניות חינוך, אומר כי: "החברה הישראלית כולה השתנתה מאוד ב-50 השנים האחרונות, בהתאמה לכך הילדים והילדות, ואפשר לראות זאת בשלוש נקודות מרכזיות: הראשונה - מסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 חל מעבר מכור היתוך וקיבוץ גלויות לרב תרבותיות, המשפיע על כל תחום בחיינו. הרעיון שיש type ישראלי אחיד, למשל הצבר הישראלי, שכולנו מכוונים לכך הולך ומתפרק בהדרגה. בשנים האחרונות זה הגיע לשיא והפערים החברתיים מעמיקים. יש חוויות ילדות שונות מאוד, בדומה לנאום השבטים של הנשיא רובי ריבלין בכנס הרצליה האחרון".

 

" אם שמים את הפוקוס אז רואים תהליך של אינדיבידואליזציה ללא קשר לקבוצה שאליה אתה שייך. מדברים על הגשמה עצמית וביטוי עצמי, גם במגזרים יותר שמרניים, ויש התפלגות לקבוצות קטנות וייחודיות יותר ויותר. כל זה כמובן משליך על הילדוּת הישראלית, וגם בתי הספר והגנים נראים אחרת ממקום למקום ומחברה לחברה".

 

"הנקודה השנייה - כניסת תרבות הצריכה בצורה חזקה ועוצמתית משנות ה-2000. ילדים מגיל צעיר מאוד נחשפים למותגים, חנויות וצריכה. יש לכך השלכות ברמה הפסיכולוגית, והילדים מבלים בסופרים ובקניונים יותר ויותר. הילדים חשופים לתקשורת. אם בעבר הילדות הייתה מעין בועה מוגנת, היום היחס לילדים הוא כאל מבוגרים קטנים. הילדים חשופים לאופנה, לפרסומות ולשיח התקשורתי. עם כניסת הרשתות החברתיות מתחברים הילדים לאינטרנט, אפילו דרך הנייד של ההורים, גיל הכניסה לעולם הזה הולך ויורד בהתמדה".

 

 

"ילדים היום בפירוש פחות בטוחים מבעבר וחשופים יותר לעולם ששייך למבוגרים, על כל הרעות שלו. עם זאת, יש היבט חיובי, יש יותר מודעות לבריאות, למזון בריא, להימנעות מעישון, לפעילות גופנית וכדומה מאשר בעבר בזכות החשיפה הזו".

 

הישראלי מתעכב על הפערים הכלכליים: "הפערים הולכים וגדלים כפי שמשתקף בכל המדדים הבינלאומיים. בישראל יש שוני עצום בהזדמנויות הכלכליות וכתוצאה מכך החינוכיות שילדים זוכים להן. ילדים בתל אביב פתוחים הרבה יותר להזדמנויות בהשוואה לילדים בפריפריה, לפי השוואה שערכתי בין חוגים המוצעים במתנ"סים שונים ברחבי הארץ. בנוסף, המדיניות הכלכלית מעלה רק חלק קטנטן מהאוכלוסייה מאוד מאוד למעלה ואת יתר החברה היא דוחקת למטה, זה מה שיוצר את הפערים הגדולים בהזדמנויות".

 

לדברי הישראלי, "הנקודה השלישית קשורה להצבת הילד במרכז וירידת הסמכות ההורית. הורים היום נדרשים לשכנע את הילדים שלהם בניגוד לעבר. אנחנו חיים בעידן פוסט מודרני ופוסט פוסט מודרני ועולות שאלות של נאורות, זכויות הפרט, חופש וגם סמכות. הנרטיבים הגדולים - כמו אתוס הציונות - מאחורינו וכל המערכות, בכלל זה מערכת החינוך, עוברות סוג של הפרטה. יש כיום בתי ספר פרטיים ובתי ספר קהילתיים שההורים מקימים, בתי ספר של זרמים שונים ואין כבר תוכנית לימוד ממלכתית אחת אלא תוכניות רבות ומגוונות".

 

"לילדים יש יותר זכויות היום מתוך התפיסה שהילד במרכז, אולם לא כל הילדים נהנים מכך באופן שווה כי זה תלוי בקבוצה אליה משתייך הילד. מבחינת חובות יש לילדים פחות חובות מבעבר אולם עליהם לרכוש יותר מיומנויות כדי להיכנס לעולם הגלובלי, מה שהן לא נדרשו לו בעבר. ילדים רבים טסים לחו"ל בגיל צעיר יותר וחשוב להורים שילדיהם ייחשפו לעולם. הם נדרשים להישגיות ולתחרותיות, הם נמדדים יותר מאשר בעבר. גם עולם תוכניות הריאלטי מעודד את ההישגיות - מי שורד הכי טוב, מי מבשל הכי טוב, מי שר הכי טוב וכך הלאה. המסר הוא גם שלעתים צריך להצליח על חשבון אחרים. יש בהחלט דרישה למצוינות".

 

איזה שינוי חל במערכת החינוך?

"יש חוסר אמון של ההורים כלפי מערכת החינוך" אומר הישראלי, "יש מעורבות הורית מאוד אינטנסיבית, שלעתים היא התערבות לא חיובית. היתרון הוא שהורים לא פסיביים, אבל לרוב זה נעשה בצורה תוקפנית. מורים היום צריכים ללמוד איך לדבר עם הורים אחרת צפויה להם מלחמה. זה מרוקן במידה רבה את מערכת החינוך מתפקידיה המסורתיים. המורה היה בעבר סמכותי וחזק והיום הוא הפך לדמות נלעגת  וחבל, כי הורים לא יצליחו לבדם במשימת החינוך של הילדים".

 

"היבט נוסף הוא אקדמיזציה - ברור שהיעד הוא להגיע להשכלה גבוהה ומגיל די צעיר מכוונים לבגרויות. כבר בכיתות ח'-ט' יש חלוקה להקבצות שיתוו את המשך הדרך. יש כמובן דגש על מקצועות כמו חשבון, מדעים, אנגלית על פני מקצועות הומניים שנדחקו לשוליים, כי המסר הוא 'אם אתה לא טוב במתמטיקה - אתה לא טוב'".

 

" להורים חשוב שהילדים ירכשו מקצוע ש'עושים בו כסף', אבל חשוב לזכור שמקצועות כמו מתמטיקה לא משפיעים על פיתוח האישיות ופיתוח הדמיון, את זה עושים המקצועות ההומניים דווקא. בנוסף יש התמודדות עם שאלות על אלימות, חרם, בריונות והמסקנה שעולה ממבחני המיצ"ב, שבניגוד לדעה הרווחת הם כלי למדידת האקלים הבית ספרי, היא שהילדים היום מתמודדים עם יותר אלימות מבעבר", מסביר הישראלי.

מה השינוי בהיבט החברתי?

"יש ויכוח מעניין סביב הנקודה החברתית. יש טענה שהצעירים של היום נרקיסיסטים, עצלנים ועסוקים בעצמם ובטלפון שלהם כל היום. מצד שני, הצעירים לא נשארים חייבים ועונים שהם מפוכחים יותר ורואים לאן צועד העולם ומתאימים את עצמם לשינויים. במילים פשוטות, הם אומרים שאין תכלית לשחק בקלאס או בחמש אבנים כי העולם השתנה".

" קשה לדעת מה באמת יוליד העתיד כי השינויים מהירים, אני לא נחרץ בעניין הזה. ברור שקשה להם לשבת סתם כך ולשוחח אחד עם השני, אך מצד שני הם לומדים לתקשר במדיום אחר. המציאות משתנה ולמבוגרים קשה לקבל את זה", אומר הישראלי, "גם מרחבי הפעילות השתנו - כולם, גם ילדים וגם מבוגרים - נמצאים פחות במרחב הציבורי ובמרחב הפוליטי, פחות מעורבים בהפגנות והפעילויות קהילתיות למשל ומתמקדים יותר בפעילויות של הפרט.

 

לאן זה הולך?

"מחקרים גילו שאת הכסף צריך להשקיע כבר מגיל אפס כי שם טמונים הזרעים להמשך. עוד לפני גני הילדים, ממש בינקות, צריך לכוון את ההורים ואת החברה להשקיע בחינוך כמו למשל ללמד הורים איך להקריא סיפור, איך לשחק עם הילדים וכדומה. גילו שיש לכך השפעה מכרעת לעתיד ולצמצום פערים בחברה", אומר הישראלי.

 

מה קורה במישור המיניות?

"גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם יותר ומסתיים מאוחר יותר, כשהקושי הגדול ביותר הוא לילדים בגילאי חטיבת הביניים. יש עיסוק גדול במגדר, במיניות, במצבי רוח משתנים, בשינויים הורמונליים, של חיפוש זהות וכדומה. זה אתגר לכל המערכות אולם בפועל לא תמיד יש התמודדות. גיל ההתבגרות מגיע מוקדם, ללא הבשלות הרגשית ואז הבלבול גדול ואין לילד כיום יכולת להכיל את כל השינויים. לא צריך להרחיק עד פורנו - שגם לזה חשופים היום הילדים - מספיק להתבונן בפרסומות, בתוכניות טלוויזיה ובקליפים כדי להבין שיש הרבה מיניות שאין לילדים אפשרות להתמודד איתה. כאן נכנסים ההורים לתמונה ותפקידם לתווך זאת לילדים", אומר הישראלי.

 

האם הכל גרוע? מה אומרים המספרים?

 

אם התמונה שעולה מהכתבה קודרת במובנים מסוימים, יש גם נקודות אור חיוביות והן טמונות בכמה נתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לרגל שנת היובל למדינה, בפרסומים שוטפים הרואים אור מדי שנה ובנתונים של משרד החינוך.

 

 

כך למשל נמצאת רמת ההשכלה בשיפור מתמיד, וזה בא לידי ביטוי בעלייה משמעותית בידיעת קרוא וכתוב, במספר שנות לימוד וברכישת השכלה על-תיכונית וגבוהה. לפי נתוני הלמ"ס, מ-1961 היו בכלל האוכלוסייה 16% אינם יודעים קרוא וכתוב ואילו בשנת 1997 היו רק 4%. אם ב-1961 היו 24.1% מהאוכלוסייה בעלי 4-0 שנות לימוד בלבד, הרי שב-1997 המספר צנח ל-5.8% בלבד. בהתאמה גדלו יתר הנתונים, למשל: שיעורם של מי שיש באמתחתו 13 או יותר שנות לימוד היה ב-1961 9.1% ואילו ב-1997 השיעור עמד על 34.8%.

 

בכמה גדלה אוכלוסיית התלמידים בארץ? לפי הלמ"ס, בשנים 1949-1948 היה מספרם של כל התלמידים, כולל ילדי הגנים, כ-141,000 (ובלי ילדי הגנים כ-114,000). לפי נתוני משרד החינוך המספר עומד כיום על 1,694,000 תלמידים (לא כולל ילדי הגנים, אלא רק מבית ספר יסודי), הלומדים ב-4,733 מוסדות חינוך, בהם 68,172 כיתות ו-161,000 עובדי הוראה (לא כולל גננות). הגידול נזקף כמובן לגידול הולך ומתמיד בכמות האוכלוסייה ובחקיקת חוקים, בראשם חוק חינוך חובה.

בניגוד לדעה הרווחת  היחס בין מספר המורים לתלמידים הולך ומשתפר: בשנים 1952-3 היחס עמד על 21.5 תלמידים למורה אחד. בשנים 1974-5 היחס היה 13.4 תלמידים למורה אחד. בשנים 1992-3 היחס עמד על 12.4 תלמידים למורה אחד ואילו כיום, בשנים 2015-6 היחס הוא 10.5 תלמידים למורה.

 

עם זאת, מנתוני הלמ"ס עולה כי השוואת ההוצאה הממוצעת לתלמיד במחירים בין-לאומיים קבועים מראה כי בישראל ההוצאה הממוצעת לתלמיד בכל דרגי החינוך נמוכה מהממוצע במדינות החברות ב-OECD. בישראל בשנת 2012, ההוצאה לתלמיד בחינוך היסודי הגיעה ל-6,931 דולר בשנה והייתה נמוכה מהממוצע במדינות החברות ב-OECD שעמד על 8,247 דולר. בחינוך העל יסודי הפער אף גדל: בישראל מוציאים על תלמיד 5,689 דולר בשנה לעומת 9,518 דולר בממוצע במדינות ה-OECD. אגב, יש מדינות שמשקיעות הרבה יותר, בהן אוסטריה, ארצות הברית, נורבגיה, הולנד ובלגיה - שם מוציאים על תלמיד יותר מ-12,000 דולר בשנה. נותר רק לקנא.

 

תיאור הצילום: יום ספורט בחצר בית הספר הריאלי, שכונת הדר הכרמל, 1930, באדיבות ארכיון בית הספר הריאלי העברי, חיפה. מתוך תערוכת "ארץ, עיר, ילד, ילדה - ילדות בחיפה", במוזיאון העיר בחיפה