מי יכול לחגוג עם כל החופשים?
לרוני לא אכפת שתגידו שהיא אגואיסטית, או שהיא אמא לא מספיק טובה. ראשית, כי היא לא כזו. שנית, יש מישהו שלא מזדהה עם מה שהיא אומרת, שהחופש הגדול פלוס ערבי החג פלוס חופשות החגים הם מא'ץ טו מאץ'?
אני יודעת שזה נורא אופנתי בתקופה האחרונה להתלונן על החופשים מהמסגרות החינוכיות ועל עודף הזמן שזה מותיר לנו, ההורים, עם הילדים שלנו. בהגדרתי אני לא אדם אופנתי ולא ממש נורמטיבי, אבל בעניין הזה, אני מיישרת קו ובמהירות הבזק. תקופת החגים וימי החופש של הילדים בלי מסגרות מצליחים להביא אותי אל סף אפיסת הכוחות, למצב של חוסר סבלנות כלפי הסביבה ולרגעים בהם אני חושבת כמה היה לי טוב לפני שהיו לי ילדים. ואז אני מתעשתת, מסתכלת עליהם והלב שלי דוהר, מלא באהבה.
לפעמים אני חושבת שאני סובלת מחרדת חגים. מין חרדה כזו המלווה בעצבנות שבועות לפני שהחגים מגיעים והיא מתחילה עם תחילת הדיונים סביב סוגיית האירוח, מי מארח, כמה אנשים, מה אוכלים, מי מביא מה ובאיזה שעה? הכל כדי שהנכדים לא יהיו עייפים ובהתאמה, מעצבנים.
אז בין הדיונים של איפה היינו בשנה שעברה ואיפה נבלה כמה ימים מחוץ לבית כדי שהילדים לא יפצחו בתחרות מי מציק לשני יותר, אני מגלה סימני עצבנות קיצוניים ולחץ מפני הבאות. בשבילי, חגים הם לא סיבה לחגיגה. מעבר לעובדה שאני לא מתחברת אליהם ברמה הדתית, כינוסים משפחתיים כפויים הם לא משהו שחביב עלי.
אמנם אני די מחבבת את המשפחה שלי, ולמזלי גם את המשפחה של בן זוגי, אבל הכינוסים תלויי התאריכים ומחייבי השמחה והמתנות, הם משהו שחוסר הנורמטיביות שלי לא מחבב. תוסיפו לזה את ימי החופשה בהם הילדים (האהובים, בטח אהובים) איתנו בבית במלוא הכוח והמרץ, תעלו בחזקה את העובדה שצריך לשעשע אותם ולבדר, להאכיל, להפריד ולהכיל, ותקבלו אמא על סף התמוטטות עצבים.
חוץ מזה, יש את ההכנות ליציאה, שכוללות הכנת מנה לבקשת המארח, מקלחות, סידורי תיק, הכנות של הילדים ובן הזוג (עם עיוורון הגוונים שלו, לא כדאי שיבחר בגדים לבד), שוב להפריד בין הילדים, לצאת ולא לשכוח כלום, לעשות ספירת מלאי, להרגיע את הבכי של הקטן בנסיעה (ארבעה קילומטר, עשר דקות נסיעה), לשעשע את הגדול, להרגיע את בן הזוג ולהגיע לארוחה בחצי כוח.
אני לא אומרת, ארוחות החג חשובות ברמה המשפחתית ועושות נפלאות לילדים שפוגשים את בני המשפחה, שמפנקים אותם למוות, מרעיפים מחמאות ומתנות וקצת משחררים אותי מהם. אז יש לזה היבט חיובי, אבל רגע אחרי שאוספים את הילדים, השאריות והחפצים ויוצאים לכיוון הבית, מפלס החרדה שלי עולה מפחד התעסוקה והזמן בימי החופש.
אתם בטח חושבים שמדובר באשה נויירוטית וחרדתית שצריך להרחיק אותה קצת מהילדים שלה, אבל שלא תטעו, מדובר באשה יציבה ובטוחה, ואפילו אמא אוהבת ולא רעה בכלל. אני אוהבת להיות עם הילדים שלי, רק במינונים נמוכים יותר. אני מודה לאלוהי המסגרות, הגנים וכד' על בסיס קבוע ומי שחושב שזה הופך אותי לאמא אגואיסטית ופחות טובה, לבריאות שיהיה לו. אני באמת חושבת שהזמן שלי עם הילידים לא נמדד בכמות אלא באיכות ובכמות האהבה ותשומת הלב שהם מקבלים, בנשיקות והחיבוקים כשהם עצובים, כואבים וגם שמחים, כשהם הולכים לישון ומעירים אותי בלילה (בן שנה וחודשיים, יונק, לפחות פעמיים בלילה) וגם כשהם רבים, מלשינים אחד על השני וסתם מנג'סים.
ימי החופש שמחייבים עסוקה מלאה, ביקורים בשלל מקומות ציבוריים (שעולים כסף, ברור), מסלולי טיול ובילוי, ביקורי חברים ומשפחות, רביצה בפארק או בחוף הים וגם סתם עם ואצל חברים הם משימה ועבודה במשרה מלאה, ולי, אם תסלחו לי, יש עבודה.
אם רק היה אפשר לבודד את ימי החג, לפרק אותם ולפזר בצורה קצת יותר הגיונית, שבתנאי העבודה שלי מספר ימי החופש יהיה זהה למספר ימי החופש שלילדים יש מהמסגרות (ויסלחו לי המורים והגננות שאני רוצה לחבל בהטבה המופלאה הזו), שתהיה לי עזרה גדולה יותר והמדינה והעיריות יציעו יותר בילויים בחינם, וואי, איך הייתי אוהבת את החגים! נשבעת.