מה עושים כשסבתא הומופובית?

המאכל האהוב ביותר על התאומות שלי בנות הארבע הוא שניצלים. לא נעים להודות אבל זהו פחות או יותר המאכל היחיד שהן בכלל מוכנות שיתקרב אליהן לצלחת מלבד פסטה לבנה.

כמובן שכאן הפינוק הקולינרי לא מסתיים, שניצל רגיל לא ממש יעבור את הביקורת הנוקבת. בכדי להגיע לצלחתן היוקרתית של הנסיכות מאיה ויעל על השניצל להיות אך ורק מזן מאוד ייחודי ומדוייק - כזה שאמא שלי מכינה. מה כל כך מיוחד בשניצל הזה? אין לדעת. ככל הנראה הייחוד הוא בחוסר הייחוד- פשוט חזה עוף עם ביצה וקמח מצה כזה של פעם. הכי פשוט ורגיל אבל איכשהו בלתי ניתן לחיקוי.  גם אם אני ממש אנסה, זה פשוט לא יצא אותו הדבר.

למזלי הרב, אמא שלי מאוד אוהבת לבשל. ולאחר כל ארוחת שישי, כולנו, כלומר שלושת האחים, יוצאים עם קופסאות מלאות כל טוב, פלוס קופסת שניצלים אחת לכל אח והאחים שלי כבר יודעים היטב שבכל הנוגע לשניצלים, אין להם סיכוי מולי, כי אני זה שמתעקש לקחת את קופסת השניצלים הכי גדולה מבין אלה שעל השולחן, ועל זה אני לא מוותר.

בכל ארוחה כשהבנות מקבלות את מנת השניצלים, הן מוודאות באמצעות בקרת איכות מאוד קפדנית, שאכן מדובר בשניצל המקורי ופוצחות באכילה. מאיה, שבדרך כלל מאוד אוהבת לצלול לתוך מורכבות החיים, תמיד מחדש שואלת אם אלה השניצלים שאמא שלי הכינה, וכשאני משיב בחיוב, היא תמיד שואלת: "מתי נוכל לפגוש אותה? אני רוצה להגיד לה תודה על השניצלים הטעימים שהיא מכינה לנו". כך כל פעם מחדש, כשהן נותנות ביס בשניצל אני מקבל צביטה קטנטנה בלב שמזכירה לי שאני לא כמו כולם. לא נעים להגיד, אבל ההורים שלי הם מה שנקרא - "כאלה".

ההורים שלי לא מקבלים את היותי הומו. כלומר הם בקשר טוב איתי ואוהבים אותי כי אני הבן שלהם אבל לא מוכנים, בשום פנים ואופן, לקבל או אפילו לשמוע על אורח החיים שלי שכולל את בן זוגי והתאומות שהוא הביא באמצעות פונדקאות מהודו. אין לי מושג איך דבר כזה יכול לקרות דווקא לי. שתבינו, לא מדובר בזוג הורים חרדים שגרים בישוב מבודד בקצה הארץ. מדובר בהורים, חילוניים, מגבעתיים, נורמטיביים לחלוטין למראית עין, כמו כל זוג הורים ממוצע רק שההורים שלי לא מוכנים בשום פנים ואופן לקבל את העובדה שהבן שלהם הוא "כזה".

הם באמת ובתמים מאמינים שיש לי את היכולת לבחור, וכי הבחירה שעשיתי אינה נכונה. הם טוענים שיכולתי להילחם בזה, שמשהו השתבש בדרך ושבאמצעות טיפול מסור, אולי תרופות, או סתם מספיק שאעשה סוויץ' בראש, אוכל לשנות הכל ולהיות סטרייט. ניסיתי להסביר, שלחתי סרטונים, הבאתי דוגמאות, צעקתי, התעצבנתי, בכיתי, התחננתי, אבל אין עם מי לדבר.

הרבה פעמים שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות? איך יתכן שדווקא אצלי במשפחה קורה דבר כזה? איך יכול להיות שאחרי שהשקעתי בהם, גידלתי אותם, נתתי את כל כולי, יצאו לי הורים שהם "כאלה"? איך אפשר להתמודד עם הבושה הזאת? מה אני אמור לספר לחברים שלי? למה אני צריך כל פעם מחדש למצוא דרך יצירתית כדי להתחמק מהשאלות על איך בן זוגי מסתדר עם ההורים שלי ואיך הם עם הבנות? אז הנה אני לראשונה יוצא מהארון בפני קבל עם ועדה - אני אילן וההורים שלי הומופובים ומי שיש לו בעיה עם זה שיקפוץ לי. זהו, אני מרגיש הקלה עצומה אחרי שאמרתי את זה.

אין מה לעשות זה מי שהם. יכולתי לנתק את הקשר, יכולתי להפסיק לבוא בימי שישי. אבל אני מאמין, שמלחמות הן משהו שצריך לבחור. אמא שלי בת 75 ואבא שלי בן 85 ואין ספק שמדובר בשני אנשים שפשוט הגיעו מכוכב אחר, ולמרות שהם כאן בגבעתיים, נראה שהם עדיין קצת נשארו על הכוכב הזה שבו הכל יותר ברור ומוגדר. המעט שאני יכול לעשות עבורם, הוא מה שהם פשוט לא מצליחים לעשות עבורי וזה לקבל אותם כמו שהם, ככה, עם כל המוגבלות. ואם אני כל כך מתאמץ אז מה כבר ביקשתי? לפחות שתצא לי מזה קופסת שניצלים, ואת הכי גדולה שיש.