שיעור חשוב לחיים מסבתא חכמה

אחד הדברים שהכי מאפיינים אותי בחיי האישיים וגם עם הנכדים זה המשפט: "גם וגם וגם". אולי הדבר שהכי ממחיש את זה, זו האגדה הסינית העתיקה הבאה:

זקן סיני אחד חי בכפר ולו בן יחיד וסוס.

יום אחד ברח הסוס מהאורווה,

אמרו אנשי הכפר לזקן:

אוי, כמה שזה רע.

אמר הזקן: מאין לכם שזה רע?

חזר הסוס ועמו להקת סוסי בר.

אמרו אנשי הכפר:

כמה שזה טוב.

אמר הזקן: מנין לכם שזה טוב?

כשניסה הבן לאלף את הסוסים, שבר את רגלו.

אמרו לזקן: אוי, כמה שזה רע.

אבל אז, שהגיעו אנשי הצבא לקחת את הצעירים למלחמה,

לא יכול היה הבן להצטרף בגלל רגלו השבורה.

אמרו אנשי הכפר: אוי, כמה שזה טוב.

אמר הזקן: מנין אתם יודעים אם זה טוב או רע?

מתי שמח, מתי עצוב?

שהרי הכל הוא בעצם בעיניי המתבונן.

שהרי החיים הם בעצם גם וגם.

 

 

 

 

איך ה"גם וגם" בא לידי ביטוי בחיים שלי? אם, לדוגמא, בא אלי אחד הנכדים ושואל לאיזה חוג כדאי לו ללכת, אני תמיד אומרת גם וגם וגם ומסבירה לו שכדאי לו לנסות הכל כדי לדעת לאיזה חוג הוא מתחבר. לא כי אני חושבת שכדאי לו להתפזר ולא להיות מומקד, אלא כדי לבחור את הדבר הנכון אחרי בחינת כל האפשרויות.

המסר שאני תמיד מנסה להעביר לנכדים הוא למצות את החיים, לנסות, ללכת אחרי החלומות. החיים הם לא חזרה גנרלית - הם פרמיירה כל יום מחדש. תנו גז והתחברו לרצונות האמיתיים שלכם. וגם אם טעיתם ונפלתם - קומו, התמודדו והמשיכו הלאה.

 

נכדי דן בן ה-6 הצטרף אלי לעבודה באחד מימי החופש הגדול וסיפרתי לו את האגדה הסינית העתיקה.

״סבתא ,למה סיפרת לי את הסיפור״?הוא שאל. ״אני יודע מתי אני שמח ומתי אני עצוב. אני שמח כשאני אוכל גלידה, כשאני יוצא לטיול אופניים, לפעמים אפילו איתך... אני עצוב שכואב לי, כשנפלתי, כשמרגיזים אותי בגן, כשמקלקלים לי רכבת שבניתי, והאיש בסיפור לא יודע מתי הוא שמח ומתי הוא עצוב?״.

״תראה ילד אהוב, האיש בסיפור מנסה להגיד לנו שכל איש ואישה מרגישים שונה, שלכל אדם יש זכות להרגיש ולחשוב מה שהוא רוצה״, עניתי.

 

״אז למה הגננת אומרת לי אחרי שנפלתי וכואב לי, שזה כלום וזה יעבור עוד כמה דקות?" הקשה הקטן.

"זה מפני שהיא מנסה לעודד אותך ומאמינה אחרי הסתכלות במכה שאכן זה כלום. אבל אם זה באמת כואב ואם בא לך לבכות בגלל המכה זו ההחלטה שלך ואתה יכול להרגיש שונה מהגננת", הסברתי לו.

וכאן נזכרתי שלפני מספר, ימים בעודי רוכבת עם נכדי על אופניים בשבילי רמת השרון,  עצרה אותי אישה זרה ושואלת: ״אני צריכה להגיע לרחוב מסוים. התואילי לעזור לי?״ בפיה עברית צחה ויפה והיא ממשיכה ואומרת במילים האלו ממש: "אין בכיסי כסף לנסוע באוטובוס אנא תני לי סכום שיספיק לי להגיע למחוז חפצי".

 

נכדי ואני עומדים על שביל האופניים העמוס באנשים ואני תוהה: מה לאישה עם עברית רהוטה, לבוש מוקפד להיות בשביל מרוחק מלב העיר, כשבידה אין פרוטה וניכר שאיננה מכירה את המקום כלל? ומעט תמוה בתמונה הזו בקשתה שאתן לה כסף להגיע למחוז חפצה? ולמה בכלל שאאמין למילה שיוצאת מפיה?

 

ובאותו רגע של תהייה חשבתי ולא בפעם הראשונה - אדם שמביא עצמו לבקש עזרה מאדם אחר, כשהוא נאלץ להתגבר על המבוכה הרבה שבדבר, חובה עלינו לעזור לו.

 

וכאן נכדי המתוק בעל לב הזהב אמר לאישה ללא היסוס: ״סבתא לימדה אותי שבחיים יש גם וגם וגם ואני בטוח שפעם מישהו יפנה אליך ואת תעזרי לו כמו שעכשיו נעזור לך.״

 

לא מצאתי מילים. ליבי עלה על גדותיו. הוא הבין את הסיפור הקטנטן הזה יותר טוב מכולם.