מה עושים כשהילד לא אוכל?

אחת הדאגות הבסיסיות של הורים, מרגע הגחתם לעולם של העוללים, היא כמובן שיאכלו.
המשפט המוכר "הוא לא אוכל כלום" במיוחד אצלנו היהודים, שכיח כמעט כמו המילה "היזהר!". בנוסף, אם יש לילד גם "סבתא פולניה", שיכולה כמובן להיות ממוצא תימני, אז האמירה המעידה על אי אכילה וסכנה קיומית, מעוררת חרדה מיידית והתגייסות כללית ל"שרותי ההזנה וההצלה".

מאידך, ואם נשים את ההומור בצד, יש ילדים שאינם אוכלים. הם לא חושבים על אוכל, לא זוכרים לאכול, כשאחרים אוכלים להם זה לא מזיז וגם כשהם אוכלים הם אוכלים מעט, פוסלים את רוב המאכלים ומסתפקים במגוון של ארבעה פריטים קבועים.

בשלב הזה, ואף לפני, להורים יוצאת הנשמה, הארוחות הופכות להיות זירת קרב שבה המטרה מקדשת את האמצעים ומתחילים השכנועים, ההפצרות, האיומים וגם לא מעט כעסים. לשווא. הילד בשלו. נגעל מאוכל בצבע אדום, לא טועם מזון הנראה לו במרקם קשה, רך או סתם מוזר, ולמתבונן מהצד זה נראה יותר ויותר מוזר.

אכן ילדים רבים מגלים בררנות בנוגע לאוכל, אוכלים כמויות קטנות בהשוואה לאחרים, המגוון מצומצם ולא יצירתי. אבל בעוד אצל הרוב מדובר בשלב טבעי וחולף ובסלקטיביות תקינה, כאשר בהדרגה ובחשיפה נכונה האכילה נעשית גמישה וספונטנית יותר, אצל אחרים היא כאן כדי להישאר ומעידה על קושי אמיתי.

 

אכילה בררנית מהי?

ההגדרה של אכילה בררנית ההופכת לבעיה המצריכה התערבות מקצועית, כוללת דחייה של מזונות מוכרים שקודם נאכלו בהנאה, דחייה של רוב המזונות החדשים והלא מוכרים, הימנעות ממרקמים מסוימים, צמצום בכמויות הנאכלות, אכילה איטית והנאה נמוכה.

 

בספרות המקצועית אכילה מסוג זה מוגדרת כ"הפרעה בצריכת מזון הימנעותית ומוגבלת - "ARFID" בשמה המקוצר באנגלית.

מדובר בילדים שכתוצאה מהרגליי האכילה שלהם מאבדים משקל  או לא גדלים בקצב הצפוי.  בבדיקות המעבדה שלהם ניתן לזהות חוסרים תזונתיים כגון ברזל, חומצה פולית, 12B, ויטמין A וויטמין D.

חשוב לציין כי לא מדובר בהימנעות מאכילה בגלל רצון לרדת במשקל או אי שביעות מהגוף כמו באנורקסיה נרבוזה,  אלא בילדים עם הימנעות ממזונות בשל רגישות תחושתית למרקם מסוים, לריח, לצבע , פחד מהקאה או מתחושת מחנק שחוו בעבר.

 

לילדים אלו חשש משינוי ונוקשות רבה בכל מה שקשור לאכילה. יחד עם זאת, ילד המתמודד לאורך זמן עם קשיים סביב אכילתו והתעסקות מוגברת של המשפחה - וכשמערכת היחסים היא כזו שהאוכל הופך מוקד לקשר, לתלות, לשכר ועונש, בנוסף לשקילות ומדידות תכופות על מנת לבדוק את קצב גדילתו, עלול בהחלט להתחיל להתעסק באובססיביות עם דימוי גופו.

 

במילים אחרות, ילדים אלו מצויים בקבוצת סיכון לפתח הפרעת אכילה.

 

 

מה עושים במקרה של אכילה בררנית?
האינסטינקטים שלנו כהורים חשובים מאין כמותם אבל חשוב לזכור שאנחנו גם האנשים הכי פחות אובייקטיבים בנוגע לילדים שלנו.

מתוך זה, כאשר קיימת תחושה ממושכת של קושי באכילה ובהאכלה, פנו לרופא המשפחה ובקשו ממנו הפנייה לדיאטנית ילדים. הדיאטנית תנתח את תפריטו של הילד, את דפוסי האכילה וההימנעות ותדריך אתכם לגבי אסטרטגיות התמודדות אפקטיביות על מנת לעזור לו לטווח הקצר ולטווח הארוך. עד שתפנו לגורם מקצועי מוסמך תוכלו להיעזר בכמה כללים פשוטים:

 

שגרה
בכל הקשור לאוכל מומלץ לשמור על סדר יום קבוע וידוע מראש. ארוחות בתדירות של כל 3-4 שעות, מגוונות, משותפות, באווירה נעימה סביב השולחן, ללא מבטים חודרניים לצלחת או הערות לגבי הכמויות. דאגו שהשתייה תהיה בתום הארוחה על מנת למנוע מלאות שאינה ממזון.

להתיידד עם האוכל
כדאי לשתף את הילד בתהליך רכישת המזון, בהכנתו ובהגשתו כמובן בהתאם לגילו וליכולתו. רצוי לאפשר אכילה עצמאית מגיל צעיר, גם אם זה כרוך בלכלוך ובלגן.

אוכל אינו פרס
לא מומלץ להשתמש בתמריצים או עונשים על מנת לקדם את האכילה. כמובן שלא כדאי לתת פיתה עם שוקולד "כי הוא לא אוכל כלום".

 

אל תתחננו
"תאכל רק בשבילי" - אין להתחנן, לשכנע או לעשות כל ניסיון של שימוש ברגשות, אשר מעניק כוח מיותר לנושא האכילה וגורר מאבקי כוח שהניצחון בהם, אם בכלל, הוא לטווח קצר .

 

ללא הסחות דעת
אין צורך לעשות "אווירון" לתוך הפה של הילד או לאפשר צפייה בטאבלט או במסך אחר כדי שלא ישים לב שהוא אוכל.

 

נינוחות
הישארו רגועים, באמת רגועים ולא רק כלפי חוץ. האווירה שבה אוכלים חשובה לא פחות מהכמות ומהאיכות.