אמאל'ה, אני סבתא
ביום שטוף שמש בחודש מאי בעיר ניו יורק הפכה מיכל פורר לסבתא. היום, במבט לאחור, כשהיא חובקת כבר עשרה נכדים, היא נזכרת בהתרגשות, בחששות ובסטטוס שהשתנה בעל כורחה מאמא לסבתא
חושך במטוס. הרגע כיבו את האורות אחרי ארוחת ערב איומה שהוטבעה ביין אדום, קריאה בעיתון נשים שמסביר את הדרך הבטוחה לאושר, למראה צעיר, לאור בקצה המנהרה... אני נרגשת, מעולם לא טסתי לקראת אי ודאות.
אני יושבת בכיסא ליד המעבר. בדרך כלל אני מעדיפה, לשבת ליד החלון. לבד. להתכרבל בתוך עצמי ולדעת שיש לי הרבה שעות לבד. כיף. אבל זו טיסה אחרת, מרגשת. אני יושבת ליד המעבר כדי שלא אדלג על ברכיים של אחרים בדרך החוצה. לאן בדיוק?
ואם לחזור עוד אחורה בזמן - לפני תשעה חודשים הטלפון הנייד צלצל ובצד השני בני ניסה להגיד לי משהו, אבל הקו היה משובש. אחרי כמה ניתוקים אני מזהה את המילים: "אנחנו בהריון"!
הריון? תינוק? אנחנו?
מיליון שאלות ומחשבות התרוצצו בתוכי.
לילד שלי יהיה ילד? מתי כל זה קרה? הזמן טס ללא שליטה. יתכן שאני עומדת להיות סבתא?
אחרי שהתאוששתי מההלם הראשוני אני מתקשרת אליהם שוב ושואלת את כל אותן מיליון שאלות שלא שאלתי בשיחה הראשונה ומתחילה לרחף על ענן, לא באמת מחוברת למציאות.
"סבתא שלי הייתה סבתא", אני חושבת בליבי. הייתי מאד מחוברת לשתי הסבתות שלי. הן היו חלק בלתי נפרד מחיי, כל אחת בנפרד. כל אחת עם סיפור חיים שונה ואחר. נשים חזקות, אמיצות, חכמות ויפות כל כך, שיצקו לחיי משמעות וחשיבות רבות משקל.
ואני כבר מתחילה לדאוג. צריך להבין - אני לא מהדואגות. אני באמת מאמינה שאין לדאוג רק אם ממש צצה לה בעיה, וגם אז יש להתמודד מבלי לפחד.
אבל אני כבר דואגת עם מחשבות על בריאות כלתי ובריאות ההיריון. האם אני מפתחת כל כך מהר תחושות של סבתא דואגת, שומרת ומגוננת?
זה יהיה מאימהות? תחושה של תענוג אפפה אותי. הידיעה שמשהו חדש נפלא ונהדר נוסף בחיי.
בשבת החתן שבוע לפני נישואיהם של הזוג בהריון, כשבירכתי אותם הוספתי ופניתי לכלתי שמהיום קיבלתי על עצמי תואר נוסף והוא חמות. תואר שכולי תקווה שאתמודד עמו בהצלחה שמלווה באהבה, כבוד, חירות הפרט ועזרה מרובה, ושתמיד נאמר אחת לשנייה את האמת לאמיתה.
והנה אני מקבלת עלי תואר נוסף שאיתו אני צריכה להתמודד ושאין עליו משנה סדורה או קורס.
המטוס נחת כצפוי בשעות הבוקר המוקדמות. הורדתי את המזוודה מהמסוע, נכנסתי למונית והתקשרתי: "אני כאן. איפה אתם?"
"באוטו, בדרך הביתה", שמעתי קולות נרגשים: "עם הבייבי".
לא הספקתי ללידה, חשבתי בלבי מיוסרת.
הפסדתי את הלידה, חשבתי בצער בליבי ואז גם הבנתי - העובדה שילדיי גרים בניו יורק במרחק כה רב אומרת שהרבה דברים אני עומדת להחמיץ ולהפסיד: החיוך הראשון, המילה הראשונה, הצעד הראשון.
לא ידעתי אז את מה שאני יודעת היום כסבתא לעשרה נכדים. להיות סבתא לא מחייב להיות נוכחת ברגעים הקטנים של החיים. פרק זה בחיי השלמתי עם גידול ילדיי. התפקיד שלי היום הוא בראש ובראשונה שיאהבו אותי יחפשו את קרבתי.
חודש מאי בניו יורק. העיר יפה מתמיד. אני עומדת ברחוב, הידיים מונחות לצדי גופי, המזוודה מונחת על המדרכה לידי. המסתכל מהצד רואה אישה ניצבת בפינת הרחוב ותו לא. מבט בוחן יסגיר לב מתרוצץ מצד לצד, עיניים העוקבות אחר כל מכונית שעוברת. כל צפצוף של מכונית מקפיץ את לבי מעלה ומטה.
"אמא, היכנסי לאוטו", המכונית עוצרת לידי. כך, בפינת שני רחובות בניו יורק נפגשנו לראשונה, אני ונכדי. צרור בדים וראש זעיר מבצבץ מתוך האריזה הלבנה.
האושר בהתגלמותו.
התיישבתי ברכב ליד הצרור הלבן הארוז כהלכה ונסענו הביתה. זהו, רשמית אני סבתא ואני מאושרת!
היום נכדי הבכור בן עשר ואני כבר סבתא לעשרה נכדים.
והנה, תוך כדי כתיבת שורות אלו הטלפון הנייד מצלצל: "סבתא, איפה את?"
"כבר יוצאת"... כן, תמיד שם עבורם.
***הכותבת היא מיכל פורר, אמנית וסבתא ל-10 נכדים.