סבתא מודרנית: הצצה לדילמות שלהן לגבי הנכדים

לצורך הכנה הכתבה, ניסיתי לפשפש בזיכרוני אלו זיכרונות נשארו לי מסבתי, אשר נפטרה כאשר הייתי בת 14. ריח הבישול הביתי, הנוכחות שלה בבית, המסירות האין סופית לילדים ולנכדים והדאגה לכולם, מלבד לעצמה.

לעומת זאת, אמי כיום היא סבתא מודרנית שכמעט תמיד מוציאה אוכל מהמקפיא, לומדת, מתעמלת, מפתחת תחביבים ומתמרנת בין בילויים, חברים ונכדים. בקיצור, דואגת לעצמה. ההבדל הזה ממחיש את השינויים שעברה הסבתאות בדורות האחרונים.

 

הסבתאות המודרנית שונה ממה שהיה מקובל בעבר, בעקבות שינויים שהתחוללו במבנה המשפחה והשפיעו על התא המשפחתי המסורתי, על הזוגיות ועל תפקוד המשפחה המורחבת הבין-דורית.

 

כיום, סבים וסבתות רבים ממשיכים לעבוד, לקיים חיי חברה פעילים, לעסוק בתחביבים וליהנות מזמן פנוי ומסגנון חיים מודרני יותר, חלקם בשיא הקריירה ואינם מוכנים לוותר על זמנם הפנוי למען עזרה וטיפול בנכדים, חלקם מטפלים בהורים מבוגרים יותר ואף בילדיהם שעדיין חיים בבית.

 

כל סבתא מגבשת את סגנון הסבתאות המתאים לה לפי אישיותה וסגנון החיים שלה, אשר משפיעים על הזמן שיש לה להשקיע בנכדים ועל אופי הקשר שלה עמם.

 

פעמים רבות נוצרות דילמות לא פשוטות המלוות ברגשות אשמה, נוצרים קונפליקטים בין הרצון וצרכי הילדים לקבל עזרה, לבין רצון הסבתות לחיות את חייהן על פי בחירתן ונוחותן.

 

השאלה המרכזית העולה היא איך באמת מצליחים לשלב ולתמרן עם ריבוי הכובעים שהסבתאות המודרנית מציעה? בין הצרכים של הנכדים והוריהם, הרצון לפנק, לעזור ולהעניק לבין הצורך שלהם לנהל אורח חיים פעיל, מודרני ומלא.

 

 

צילה עמית (56), נשואה, סבתא צעירה לשלושה נכדים ועוד אחת בדרך, עקרת בית, נהנית לשמור על הנכדים ולהוות להם דמות  משמעותית וזמינה: "לשמחתי הרבה, אני רואה את נכדיי כמעט כל יום, הם גרים קרוב אלי. אני זמינה עבורם 24/7. אם מישהו חלילה חולה או צריך לקחת אותו לרופא שיניים בבוקר או יש צורך להשתתף בפעילות בגן או בביה"ס, אני עוזרת ברצון. בתי וחתני עובדים ואני מסייעת להם כדי שלא יעדרו מהעבודה. כשנכדיי היו תינוקות, טפלתי בהם עד שהלכו לגן באהבה גדולה. אם הוריהם יוצאים לבילוי או לאירוע, יש להם אותי כבייביסיטר".

 

רינה בקר-מולכו (74), אלמנה, סבתא ל- 12 נכדים, בעלת סוכנות ביטוח עצמאית, היא סבתא מאד עסוקה. "חלק מהנכדים הצעירים שלי אני רואה מדי יום גם בזמן העבודה (מתגוררים באותה סביבת מגורים) ואת נכדי הבוגרים אני פוגשת בארוחות משפחתיות או באירועים משפחתיים. כשיש צורך בשמרטפות, אני נענית ברצון במידה ואני פנויה או יכולה לשנות תכניות. ילדיי יודעים שאני אישה עסוקה ועובדת ולכן לא תמיד זה מתאפשר".

 

שולמית (שולי) גואריס (58), גרושה, סבתא ל-5 נכדים, בעלת עסק משותף עם בתה בתחום הקייטרינג-בישול אוכל ביתי, מוצאת את הדרכים להכניס את נכדיה למטבח של העסק ובכך לבלות עמם זמן איכות. "בחלק מהימים, בשעות אחר הצהרים, אני דואגת לבלות זמן עם חמשת ה'נינג'ות' שלי. כשהם חוזרים מהגנים ואנחנו עוד במטבח, הם נכנסים לעבוד איתנו. הם מקלפים, חותכים וקוצצים. פה מערבבים רוטב וכאן מקציפים, מלקקים שוקולד מהקערות ובודקים את המנות החדשות. הם הרוח החיה של המטבח שלנו".

 

 

מהי סבתאות עבורך והאם את חשה רגשי אשם באופי הסבתאות שבחרת? שאלתי כל אחת בנפרד. עמית: "אני מרגישה שזוהי זכות עבורי להיות סבתא וכל רגע במחיצת נכדיי גורם לי אושר אינסופי. הטוטאליות היא מבחירה, לכן אני לא מרגישה שום פספוס. יש לי יחסים נהדרים עם הנכדים, אני שותפה לגידול ולחוויות שהם עוברים ומקבלת אהבה אינסופית שנותנת לי המון כוח ושמחה. במהלך השבוע אני עוסקת בניהול הבית, 3-4 פעמים בשבוע אני במכון כושר ונהנית מכל רגע, כך שאני יודעת גם לדאוג יפה מאד לעצמי".

 

בקר-מולכו: "סבתא מבחינתי היא אישיות נוספת המרעיפה אהבה, חום ומהווה להם אוזן קשבת. אני נהנית כיום מ-12 נכדיי - קיומם מאיר את ליבי ונפשי, מדי יום, ואין מאושרת ממני. לגבי רגשי אשמה, איני יכולה להתכחש לעובדה שקיימת אי נעימות בלדחות בקשות, מאחר ואני אישה עובדת. כשצריכים אותי, תמיד נשאלת השאלה האם אני פנויה? כשאני פנויה, אין לי בעיה לעזור, וכשאיני פנויה- הדברים מתקבלים בהבנה. אם ביכולתי לדחות פגישות שנקבעו, אעשה זאת למענם. בקשר לילדיי, אני לא מרגישה שאני משלמת מחיר. ההתנהלות במשפחתי היא בוגרת מצד כל הילדים.פרט לעבודה ולעזרה עם הנכדים, יש לי גם זמן לעצמי. בשעות הפנאי אני מקדישה זמן לשמירה על בריאותי הפיזית והנפשית- 4 פעמים בשבוע אני מתאמנת בפילאטיס ובשעות הערב שלוש פעמים בשבוע אני עושה הליכה במשך שעה. זה לא פחות חשוב מכל דבר אחר".

 

גואריס: "סבתאות בשבילי היא עולם ומלואו! הנכדים שלי נותנים לי כוח לחיות, הם סם החיים שלי. נדיר שאני לא יכולה לשמור על הנכדים. אם ילדיי מבקשים ממני עזרה ומרגישים אצלי את הספק ולו הקל ביותר, הם משחררים. היו מקרים שהבטחתי לעזור ובסופו של דבר זה לא התאפשר, אבל תמיד דברים התקבלו ברוח טובה. ברור שיש לי גם את הזמן לעצמי. יש ימים יותר רגועים, ואז הכול נעצר. רגע אחד אני על החוף עושה הליכה של שעתיים, רגע אחד שותה קפה עם חברים".

פעמים רבות עולה שאלת הצבת הגבולות לנכדים וההתערבות בחינוכם. בבתים רבים קיימים חיכוכים בנושא. "אני לא נוהגת להתערב בחינוך הנכדים", טוענת עמית. " אם מתייעצים איתי, אני בהחלט אומרת את דעתי. אם אני רואה התנהגות שלא מוצאת חן בעיני כלפי אחד הילדים, אני מעירה שלא בנוכחות הילדים כדי לא לפגוע בסמכותם של ההורים. כיוון שאני מאד מעורבת בחייהם, ההערות שלי מתקבלות בד"כ בהבנה".

 

מולכו-בקר: " אני סיימתי את תפקידי בחינוך ילדיי, את חינוך הנכדים אני משאירה להורים.  אפילו אם התנהגות מסוימת אינה לרוחי   אני יכולה להעיר אולי הערה לאחר שכולם נרגעים ולא מול הנכדים.  אני דוגלת בסמכות הורית בלבד ומכבדת אותה, אפילו שהם טועים. אף אחד אינו חף מטעויות - מטעויות רק לומדים. לדוגמא: נכדתי רצתה לעזור בהגשת ארוחה בערב שישי ואביה כעס עליה. היא עזבה את השולחן בשקט הלכה לחדרה. אחרי כמה דקות הלכתי לחדרה ושאלתי אותה אם היא נעלבה מההערה של אביה. היא ענתה שכן ואמרתי לה שאביה מאוד אוהב אותה ושתחזור לשולחן כי היא חסרה לנו. נישקתי וחיבקתי אותה והיא חזרה לשולחן - שום ביקורת לא הייתה ממני כלפי הנכדה או כלפי האב".

 

גואריס: "בתחילת הדרך בני וחתני אמרו לי שזה בסדר שאני אומרת מה שאני חושבת, כי אנחנו חיים בקומונה, אבל ביקשו שאגיד להם את הדברים שלא בנוכחות הנכדים. החלטתי שבבתים שלהם אני לא מתערבת. אצלי בבית יש את הכללים שלי".

 

כיצד את נוהגת לבלות זמן איכות עם הנכדים?

"זמן איכות הוא ערך עליון מבחינתי. עשיתי זאת עם ילדיי עד שבגרו וכיום אני מקפידה על זמן איכות עם נכדיי. אנו נוהגים לצפות יחד בסרטים או בהצגות, לבלות בשבת עם הנכדים בפארק או בגן שעשועים, ארוחות משותפות בהן כל אחד מספר על החוויות שעברו עליו במשך השבוע. לפעמים הנכדים ישנים אצלי ואז יש לנו שיחות אל תוך הלילה, קריאת סיפורים, מילוי תשבצים ומשחקים משותפים", עונה עמית.

בקר-מולכו: "הדברים שאני אוהבת לעשות עם נכדיי הם לבלות איתם בגן שעשועים  או ללכת איתם להצגות,  לשוחח עמם ובעיקר להתבונן איך הם גדלים ומתפתחים. אני אוהבת לשמוע את השיחות ביניהם ולראות את השמחה, השובבות והעליצות".

 

גואריס מעידה כי "מעבר לבישול משותף, בימי שישי שניים מנכדיי נוהגים לישון אצלי ובבוקר יש לנו זמן איכות משותף יחד".

 

ומה לגבי ארוחות שישי משפחתיות? עד כמה את מרגישה מחויבת לארח את המשפחה ועד כמה את מרגיש שהטרחה מהווה עול עבורך?

"ארוחות שישי לא נערכות אצלי כל שבוע, מכיוון שהנטל כבד מדי עבורי. כאשר הן כן מתקיימות אצלי, אני מכינה הכול לבד, ללא עזרה. ארוחות אצלי מתקיימות מתי שמתאים לי או באירועים כמו מסיבות יום הולדת או חגים. שישי שבת לרוב מוקדשים אצלי להפוגה ומנוחה ופעמים רבות אנו יוצאים לאכול במסעדות", מספרת עמית.

 

אצל בקר-מולכו אין ארוחות שישי בדרך כלל. "לארוחות אני מזמינה בדרך כלל את ילדי בחגים. בימי שישי לרוב אני מתארחת אצל ביתי הצעירה ולעיתים אצל ביתי המבוגרת יותר. איני מרגישה שהנטל כבד מכיוון שאיני מרבה להזמינם לארוחות שישי - אני מודעת למגבלות כוחי (המשפחה המצומצמת שלנו מונה 19 איש)".

 

גואריס, שעצם עיסוקה הוא בישול, מעידה: "עד לפני מספר חודשים הייתי מארחת אצלי לארוחת ערב שישי מדי שבוע. בעקבות בעיה פיזיולוגית ביד, אני מארחת רק פעם בשלושה שבועות וגם זה זמני... כל בני המשפחה מחכים לארוחת ליל שבת אצלי, זוהי ממש חגיגה משפחתית אצלנו. אני לא נוהגת לבקש עזרה בהכנת הארוחה, למרות שבתי וכלתי מציעות. מקסימום, אני מאפשרת להן להכין את הקינוחים והעוגות".

מה דעתך על סוגיית הממתקים? מאפשרת? נמנעת? מיישרת קו עם ההורים?
עמית: "אם יש משהו שחשוב להורים, אני מכבדת אותם כי אני לא רוצה שהנכדים יפרקו עול אצלי בנושא זה. חשוב שתהיה עקביות, כמו בכל נושא אחר כדי שילדים יפנימו את הנושא ויבינו שזה לטובתם".
בקר-מולכו מעידה על עצמה: "אמנם אני סבתא מפנקת, אך לא קיים אצלי פינוק בממתקים. באותה דרך נהגתי עם ילדי וזה תקף גם לגבי נכדיי. אלו הרגלים רעים ואני משתדלת לא להשרישם".

גואריס מספרת: "הילדים גרים קרוב אלי. אנחנו חיים בסוג של קומונה קטנה, בסגנון הסיפור, 'דירה להשכיר'. בקומה התחתונה אני גרה, הסבתא. בקומה העליונה מתגוררים בתי האמצעית (שהיא גם שותפתי לעסק) ומשפחתה. בשטח הווילה, בדירה מקסימה, חי בני הבכור ומשפחתו (רק בתי הצעירה חיה במושב לא רחוק מאיתנו). בגלל שהילדים גרים קרוב וכמעט לא מגיעים אלי, רק בימי שישי אני מקפידה לתת להם ממתק או חטיף אחרי ארוחת ערב, כי כך ההורים שלהם רוצים".

 

אז איך לתמרן בין הנכדים לצרכים שלך?

ארגון לו"ז שבועי

חשוב מאוד שמסגרת הפעילות הקבועה שלך תשמר, לכן כדאי לך להודיע לכולם מתי את אינך זמינה ומאידך לבקש מילדייך להודיע לך מראש מתי הם צריכים אותך. כדאי ליצור לו"ז שבועי או חודשי או יומי בהתאם למה שטוב לכולם.

אל תתחייבי

אם יש בקשה לסידור קבוע בשמירה על הנכדים, חשבי טוב אם כדאי לך להתחייב. התחייבות קבועה יכולה לאלץ אותך להתפשר הרבה בין הרצונות שלך לצרכים של הנכדים. אם לא תעמדי בהתחייבות הקבועה תאכזבי את ילדייך ונכדייך ולכן אם מראש את יודעת שזה יהיה לך קשה - אל תתחייבי!

תיאום ציפיות

תאמי ציפיות ואמרי באופן גלוי מה נוח ומתאים לך ומה לא -  מצד אחד, חשוב להבין מה ההורים מצפים ממך ולאיזו עזרה הם זקוקים, ומצד שני זה דורש הבהרה על מה את מוכנה לוותר בסדר היום העמוס שלך ועל מה לא. תיאום ציפיות מונע אכזבות רבות בעתיד.

גם את חשובה

נסי לבוא לעזרת המשפחה רק במידה ואינך מרגישה שאת מרצה וזה בא על חשבונך -הזמן והאנרגיות שלך הינן משאב יקר ומוגבל ולכן הקונפליקט הגדול הוא כמה לעזור. אם יש לך קושי אמיתי ואת מרגישה שאינך מסוגלת כבר לטפל עדיף להיות גלויה ולומר זאת.

אל תחנכי

זכרי, הנכדים שלך הם אינם ילדיך, לכן אינך מופקדת על חינוכם - במקרים רבים, כשמעורבות של סבתות בחיי הנכדים גדולה, הן מתמודדות עם סוגיות התנהגותיות של הנכדים. להציב גבולות ברורים זה חשוב מאוד, אך זכרי שחינוך הנכדים מופקד אך ורק בידי ההורים. את כן יכולה לקבוע כללי התנהגות אצלך בבית או בזמן שאת שומרת עליהם, אבל המנעי מלהתערב בחינוכם כשהם עם הוריהם.

תקשורת בונה

כדי ליצור תקשורת מקרבת במשפחה  שמרי על גבולות ברורים- תקשורת אינה מורכבת רק ממילים, אלא גם משפת גוף, הבעות פנים וטון דיבור.

חשוב שתהיי מודעת לדרך בה את מדברת, הדרך בה הנך מתבטאת ואיך זה משפיע על היחסים שלך עם נכדיך והוריהם. כאשר הרצונות, הציפיות והצרכים שלך באים לידי ביטוי באופן עצבני, פוגע, תוקפני, שתלטני וכוחני, את יכולה לפגוע באחרים, להרחיק אותם ממך והדרך הזו עלולה להיות הרסנית עד כדי ניתוק. לכן, מצאי תמיד זמן מתאים להביע את רגשותיך ורצונותיך בצורה ראויה והולמת.

תהני מהחיים

מגיע לך ליהנות, לבלות ולמצות את עצמך מבלי לחוש רגשי אשמה - אם את חשה שאת מלאת כבר את תפקידך ושיש לך תוכניות אחרות, שאת עמוסה בפעילויות שתמיד רצית וחלמת לעשות ונטיית ליבך היא לומר "לא",  אך את מתייסרת מהחשש לאכזב את הילדים, כדאי שתרפי ותשחררי אשמה!  את כבר גידלת את ילדיך ועכשיו הגיע זמנך ומותר לך להגיד "לא".

עשי בכיף או אל תעשי

עשי בכיף או אל תעשי בכלל- אם העזרה והטיפול בנכדים נותנים לך תחושת חיוניות, מסוגלות וחשיבות. אם את חשה שזו הדרך שלך להישאר קרובה לנכדים, זוהי דרכך  לתקן את טעויות העבר שעשית כשגידלת ילדים ואת מצליחה לתמרן בין ריבוי התפקידים שיש לך ואינך מרגישה שאת מקריבה את זמנך הפרטי עבור כולם -  נפלא! סימן שאת עושה בכיף ובהנאה. אם התחושה היא של הקרבה, החמצה וקורבנות - עדיף שלא תעשי בכלל... זה מקרין עליך ועל הסובבים אותך.