זיכרונות הילדות של הדוד חיים

בתחילת השיחה ביני ובין חיים אוסדון, כוכב הילדים האהוב, הידוע יותר בשמו הבימתי "דוד חיים", נשמעה לפתע חריקת  בלמים עזה מהכביש הסמוך לבית הקפה.

 

חיים מתכווץ במקומו. "זה מזכיר לי את השנה הלא סימפטית שבין גיל 12 ל-13", הוא אומר. "זו הייתה שנה לא קלה בשבילי, פיזית ונפשית, וגם היא התחילה בחריקת בלמים".

 

מה קרה?

"בגיל 12, כשחזרתי מבית הספר והלכתי על המדרכה, אחד מחבריי החליט להשתעשע ולרוץ אחריי, ובניסיון להתחמק ממנו, ואולי מתוך בהלה, קפצתי לכביש. רכב חולף פגע בי, עפתי באוויר ונחתתי כמה מטרים ממנו.

"ניגשו אליי כמה אנשים כדי לעזור לי, אבל אני, מרוב המבוכה והבהלה פשוט קמתי, אמרתי לכולם שהכל בסדר, והתחלתי ללכת, אלא שאחרי כמה צעדים התמוטטתי, ופינו אותי לבית החולים.

 

"מה שמדהים אותי גם היום כשאני נזכר בכך, זה שכל מה שהדאיג אותי בבית חולים לא היה הפציעה החמורה שלי אלא התגובה של אמי כשהיא תשמע על התאונה. התעקשתי לא לקבל משככי כאבים, רציתי להישאר ערני ומפוקס מתוך ידיעה שזאת התמונה הראשונה שאמא שלי תראה כשהיא תגיע לבית החולים. לא רציתי שהיא תראה אותי שוכב חסר אונים. הבעת פניה כשהיא ראתה אותי במיטה חבוש ומחובר לאינפוזיה לא נמחקה מזיכרוני עד היום".

 

היה תהליך החלמה ארוך?

"כן, אבל לשמחתי גם מוצלח, ואחרי שהתאוששתי הצטרפתי לקבוצת הכדורגל בעירי - מכבי פתח תקווה. הייתי המחליף של אחד השחקנים המעולים בקבוצה. הוא היה מלך שערי הקבוצה בליגה, שבכל משחק הבקיע שלושה-ארבעה שערים. מה שאומר שלא היה לי בכלל סיכוי לשחק. אבל אז קרה נס: הוא קיבל כרטיס אדום במשחק חצי גמר גביע המדינה ולא היה יכול לשחק במשחק הכי חשוב: גמר גביע המדינה".

 

זו הייתה ההזדמנות שלך להוכיח את עצמך במשחק. קצת מלחיץ

"באותו שבוע הייתי מעולה באימונים וידעתי שבתור המחליף היחיד באותו תפקיד אין סיכוי שלא אשחק במשחק החלומי. אבל לרוע מזלי, בתום האימון המסכם לפני המשחק הגדול מאמן הקבוצה ביקש שנגיע ביום המשחק בשעה רבע לשתיים למועדון, אבל אני מרוב התרגשות שמעתי שהוא אמר 'שתיים ורבע'. וכשהגעתי למועדון, האוטובוס של הקבוצה החל לנסוע לכיוון אצטדיון רמת גן ולא הצלחתי להשיגו (לא היו פלאפונים...)".

 

לא שיחקת במשחק הגורלי?

"לא. בדיעבד נודע לי שהמאמן הקריא את שמי ברשימת ההרכב הראשון בטרם גילה שאני חסר, מה שאומר שהייתי צריך לשחק במשחק הגמר - חלומו של כל שחקן. הקבוצה שלי ניצחה 3:1 אבל במקום לשמוח בכיתי ביציע, וכל גול שהיא הבקיעה רק החמיר את המצב.

 

"הייתי חולה אחר כך במשך כמה שבועות, בלי שנמצאו לכך ממצאים רפואיים. הייתי הרוס בגלל פספוס חיי, וכל הניסיונות לשמח אותי נכשלו. רק התאוששתי מתאונת הדרכים והתחלתי לעלות על דרך המלך וכבר ספגתי מכה נוספת, כואבת אפילו יותר".

 

 

 

 

"בתמונה הזאת אני בן תשע, אח בכור לדורון וארז, אחיי האהובים. מגיל צעיר אנחנו מחוברים בלב ובנפש. אנחנו שונים אחד מהשני בתחומי העיסוק וגם באופי, אך אין יום שאנחנו לא מדברים זה עם זה. אני גאה בהם מאוד".

 

"לפני הרבה שנים ההורים היו בוחרים למה לחפש את הילדים, והילדים היו שמחים בתחפושת שלהם. היום הילדים הם אלה שבוחרים חודשים מראש את הדמות שאליה הם רוצים להתחפש. כאן אני בן שלוש, ורוב הבנים בגן היו מחופשים באותה תקופה לזורו, כי זה היה באופנה. התחברתי מאוד לדמות של זורו בעקבות התחפושת".

 

 

"זיכרון ילדות מתוק מגיל חמש, בזמן חופשה עם הוריי ציפי וניסים בנואיבה שבסיני, בתקופה היפה והתמימה של המקום. אני זוכר ים בתולי ויפה, חופש מוחלט, נופים עוצרי נשימה והרבה אהבה משפחתית. הטיולים עם הוריי היקרים יהיו לעד חקוקים בלבי".

 

"אני חוגג יום הולדת ארבע בגן, כשאני לבוש חליפה אדומה משובצת, יושב על כיסא, מוקף בקוביות עץ, כולם מסביבי שרים לי שירי יום הולדת בניצוחה של הגננת, ואני מרגיש הכי חגיגי ועל גג העולם. מאז פיתחתי חיבה מיוחדת לימי הולדת".

 

חיים אוסדון, המוכר לילדים והוריהם כדמותו המשעשעת של "דוד חיים", חוגג יותר מ-20 שנים בעולם הבידור, והשתתף בין השאר בהצגות לילדים, בסרט "גויאבות" ובסדרות טלוויזיה. כיום הוא גיבורה של סדרה קומית חדשה ב"הופ!" - "העולם המטורף של דוד חיים" - בה הוא פוגש את היצורים מישו ומיקה, ויחד הם מכינים את האביזרים ההכרחיים לכל אגדות הילדים.