זה לא אבא, זה אילן

פעם בשבוע בשעה 16:30 זה קורה. חדר כניסה קטנטן מתמלא ב-17 ילדות זבות חותם פלוס 15 אימהות סחוטות ועוד אבא אחד חוץ ממני. כולם עסוקים בקדחתנות במלאכת החלפת בגדי הגן בחצאיות טוטו מסוגים שונים ומשונים.
לרגע אחד, אני וכל האימהות האלה באותה סירה: "אני לא רוצה את הגרביון הזה", "אני רוצה את הגומיה הוורודה", "הנעליים האלה לא נוחות", "אני רוצה ללכת הביתה", "כואבת לי האצבע" ,"מתי כבר מתחילים?" ואני מפגין מיומנות שזוכה לשבחים מכל האימהות סביבי ותוך דקות אחדות מצליח לתקתק לא אחת אלא שתיים - מאיה ויעל, התאומות האהובות שלי בנות הארבע, מדוגמות מכף רגל ועד ראש בחליפת בלט עם גרביונים וחצאית כולל קוקו מתוח ומדויק.

הרגע הגדול מגיע - חדר הסטודיו לריקוד נפתח, נחיל של 15 הילדות מהקבוצה הקודמת נשפך החוצה לצפיפות שמרגישה כמו מיני אסון ערד, ואז כל הילדות של הקבוצה הבאה נותנות נשיקה לאמא ונמלטות לתוך החדר. מאיה ויעל נותנות גם לי חיבוקי ונישוקי ומדלגות לעבר הכניסה. האמת, אין דבר יותר מתוק מלראות אותן בחצאיות הטוטו האלה.
רגע לפני שהן נכנסות מאיה קופצת לעברי לחיבוקון אחרון, המורה מחייכת ואומרת: "חמודה אנחנו רוצים להתחיל, אבא מחכה לך כאן בחוץ". מאיה הדעתנית הקטנטנה כמובן חייבת להעמיד דברים על דיוקם ומבהירה - "זה לא אבא זה אילן" ונמלטת לחדר כדי להשאיר אותי עם המבטים התמוהים של כל הסובבות שעד לפני דקה העריצו את האבא המשקיען.

אני לא אבא אני אילן. תרשו לי לעשות קצת סדר בבלגאן או יותר נכון קצת בלגאן בסדר:

את בן זוגי הכרתי כשהוא כבר היה בתחילת תהליך פונדקאות ביחד עם האקס שלו. כן, עם האקס. הם תמיד דיברו על להביא ילדים ביחד וגם כשהביחד לא עבד והם נפרדו הם החליטו להביא ילדים כשותפים. סוג של הורות משותפת כמו שקורה הרבה עם גברים ונשים, רק כאן עם שני גברים, שני אבות שחיים בנפרד ורוצים להיות הורים ביחד.

כך יצא שבערך חודשיים אחרי שהכרתי את בן זוגי, כבר היתה פונדקאית הודית בהריון ותשעה חודשים אחרי כן, אי שם במומביי נולדו להן מאיה ויעל, שיש להן שני אבות שחיים בנפרד וגם אילן. נשמע קצת מופרע? אולי, אבל זה מה יש.

אני מודה, אל מאיה ויעל לקח לי קצת זמן להתחבר כאבא לכל דבר, אבל כשזה קרה זה קרה עד הסוף. מבחינתי, הן לגמרי הילדות שלי ועכשיו כשהן נכנסות לסטודיו בחצאיות טוטו אני גאה בהן ומתרגש כמו אבא לכל דבר ואולי אפילו קצת יותר, סתם כי אני קצת רכרוכי.

אני משכנע את עצמי שהמציאות היא מה שאתה מרגיש כלפיה ואם אני מרגיש אבא אז זה מה שאני. אבל איכשהו יש רגעים כאלה, שפתאום הן קוראות לי אילן ליד כולם ואז צפה תחושה של קצת חוסר נוחות. אולי קצת הרבה. פתאום אני לא כמו כל ההורים האלה שנמצאים סביבי בחדר ואם הייתה קודם שפה משותפת, אז נוצרת מבוכה שקצת קשה להסביר ואז גם מתחילות התהיות והמחשבות. האם אני באמת אבא? לא הוגן שלא קוראים לי אבא, אני הרי יודע יותר ועושה יותר מכל אבא בעולם. יכול להיות שזה אני שקצת מסבך, שאני קצת לחוץ על איך הכל נראה, שאוהב להגדיר ולחפור ולעשות השוואות.

מאיה נבלעה לתוך החדר וצלילי הבלט החלו לבקוע מתוכו. האב היחידי שהיה שם אמר, "זהו? שקט. אני יורד למטה לבית קפה, יש שם בירה". אני כמובן מיד הסברתי לו שאי אפשר ושצריך להישאר ליד הדלת למקרה שמישהי תבכה, או תצטרך ללכת לשירותים או מי יודע איזה אסון יקרה בזמן שלא נהיה כאן. האב חייך ואמר בנונשלנטיות: "לא צריך, לא יקרה כלום. לפעמים צריך לשחרר ולעשות מה שטוב לך". בין השורות הוא די אמר לי מיינד יור און ביזנס ונעלם.

מאז שהוא הלך, כל 3 דקות בממוצע הדלת נפתחה וילדה אחרת יצאה החוצה מסיבה זו או אחרת. גם מאיה ויעל הקפידו לטייל החוצה, פעם אחת יעל לא הסתדרה עם הנעל ועוד פעמיים שתיהן ביחד היו צריכות ללכת לשירותים.

כמובן, שבשתי הפעמים כשהגענו לשירותים הסתבר שאין פיפי אבל עדיין שיבחתי אותן על כך שהעדיפו לא לקחת סיכונים מיותרים. אין לי פה עוד חצאית טוטו למקרה חירום. כמובן, שבכל הזמן הפנוי כשהבנות היו בפנים חיכיתי צמוד לדלת כדי להאזין ולוודא שהכל בסדר ובסתר ליבי קצת חיכיתי שהילדה של אותו אב זרקן תצא החוצה. כבר דמיינתי איך אני מציל את המצב ומוביל את הילדה הנטושה אל אביה ומוכיח אותו על טעותו.

אבל, היא לא יצאה. בערך 40 דקות אחרי האב חזר והתיישב איתנו בחדר. שניה אחרי שהתיישב הדלת נפתחה ואחת הילדות יצאה וכנראה שהבת שלו ראתה אותו דרך פתח הדלת וזינקה אליו החוצה גם היא בחיבוקים. כמובן שאחרי החיבוקים התחילו גם הדיונים, "אבא אני רוצה ללכת הביתה", "אבא אני רוצה להזמין את שירן כדי לראות את התינוק החדש", "אבא נעבור במכולת כדי לקנות ממתק"?

באותו הרגע כל מה שעבר לי בראש זה כנראה שיש משהו אחד שאבא אמיתי יודע ואני עוד צריך ללמוד וזה שלפעמים צריך לשחרר. אני לא מתכוון לשתות בירה בזמן שאני אמור לשמור על הילדה, אבל כן לבחור לעשות מה שאני מאמין שעושה לי טוב. אם מה שאני עושה עכשיו עבור עצמי ועבור הבנות המתוקות עושה לי טוב, אז את כל שאר המחשבות אפשר פשוט לשחרר.

בסוף השיעור מאיה ויעל יצאו ביחד עם כל הילדות לעוד מיני אסון ערד שנוצר כשהבנות של השיעור הבא החלו למלא את החדר. לשתיהן היו ניצוצות בעיניים וכששאלתי איך היה שתיהן צעקו - "כיף"!!! ונתנו לי חיבוק חם כזה של ילדות מאושרות, חיבוק שגורם לך להבין ששום דבר אחר חוץ ממה שקורה כאן ועכשיו לא באמת משנה.

***הכותב הוא, אילן יחזקאל, סוג של אבא ליעל ומאיה בנות 4 ובן זוגו של האבא שלהם