זכרונות הילדות של הסופר ינץ לוי

הוא ייחל להיכלא בצינוק כדי שאישיותו תתרסק והוא יבנה אותה מחדש, יצא עם אביו ואחיו באישון לילה לבית קברות כשהוא צבוע בצבעי הסוואה וילדותו היתה שזורה בסיפורים מרתקים, שהיוו השראה גם לספרים שכתב

לאה שנירר
לאה שנירר | צילום: יחצ
בר רפאלי
בר רפאלי | צילום: יחצ

"מאז שאני זוכר את עצמי הייתי מוקף בסיפורים, ובמיוחד בסיפוריו של אבי", אומר הסופר ינץ לוי כשאני שואלת אותו על זיכרונות ילדותו.
"אבי נולד בשנות ה-20 של המאה הקודמת והיה חבר בארגון לח"י. בגיל 16 הוא נעצר ובילה כשבע שנים בכלא הבריטי ואף הוגלה לאפריקה. הסיפורים על ימיו במחתרת ובכלא היו מרתקים".


אתה זוכר סיפור ספציפי שהותיר את רישומו עליך?
"כשהייתי בערך בן ארבע או חמש אבי סיפר לי על מאה ימים שהוא בילה בצינוק. הוא סיפר על הבידוד ואמר, 'האישיות שלך מתרסקת ואתה צריך להתחיל לבנות את עצמך מחדש'. ברור שמדובר בחוויה נוראית, אלא שאבי סיפר את הדברים בנימה מלאת פאתוס ומלהיבה עד כדי כך שאמרתי לעצמי, 'הלוואי שיום אחד אני אהיה בבידוד והאישיות שלי תתרסק ואצטרך לבנות אותה מחדש'.

"אבל זה לא נגמר רק בסיפורים. אבי לקח את סיפוריו צעד אחד קדימה - אל המעשה: כשהייתי בכיתה א' הוא נהג להעיר את אחַי ואותי בימי שישי באישון ליל כדי להוציא אותנו לא"ש לילה. הוא היה שורף עיתונים בפח ריק, ולאחר שהאפר הצטנן היה משחיר את פנינו בצבע הסוואה. היינו יוצאים יחדיו, אב וארבעה ילדים מושחרים, אל החשכה. יצאנו לרחובות שוממים, לשדות ולחורשות, לגנים ציבוריים ואפילו לבתי קברות. למדנו להסתתר באפלה. לשכב צמוד לאדמה החמימה ולהיטמע בה. אפילו שכבנו בין שיחים בזמן שעוברי אורח לא הבחינו בנו; טוב, מי מצפה למצוא באמצע הלילה ילדים שרועים בין השיחים?".

לא היה אפילו רגע אחד של פחד בסיטואציה הזו? היא נראתה לך ולאחיך טבעית?
"היא נראתה לנו טבעית אבל בלתי רגילה. ידענו שאנו גדלים במשפחה שדרכיה שונות מהמקובל. גם אם היה פחד, החוויה הגדולה יותר הייתה ההתגברות על הפחד".

למה היה חשוב לאביך שבניו יתרגלו פעילות לילית שכזו? דיברת איתו על זה בבגרותך?
"אבא שלי נהג לומר ש'החושך הוא ידידם של החלשים', והסביר לנו שבחושך החלשים יכולים להסתתר בלי שימצאו אותם. מאז למדתי לא לפחד מהחושך, אלא לחבב אותו. למדתי להכיר באופן אינטימי את הטבע ברגעיו הדוממים-שוקקים, ומאז איני יכול להשתחרר מהתחושה שאבי, שידיו היו גדולות וחמות תמיד, שומר עליי בעת שאני מצוי באפלה".


איך אמא שלכם התייחסה להרפתקאות הללו?

"היא ראתה אותן בעין יפה".

"התמונה, שבה אני בכיתה ד', מופיעה בדש הרומן שלי לילדים, 'המורה דרורה לא מפלצת', מפני שהוא מבוסס על החיים שלי בגיל הזה. הייתי תלמיד מצטיין ושקט, אבל לא אהבתי את בית ספר. כל הסיטואציה הלחיצה אותי ונראתה לי כמו מתיחה בלתי נגמרת בסרט מתיחות לא מוצלח. אלה התחושות וזאת נקודת המבט, שהולידו את הרומן הזה. לשמחתי, כמבוגר אני יכול להתייחס לזה גם בהומור".

 

לאה שנירר
לאה שנירר | צילום: יחצ

"אני בן 11, בטיול משפחתי בחיפה, בזמן שיט באונייה קטנה. משלב מסוים לא הייתה להורים שלי מכונית והיינו מתניידים בתחבורה ציבורית בלבד (לחיפה הגענו ברכבת). ישבנו כל האחים יחד ברכבות ובאוטובוסים, ולא הפסקנו לשיר שירים ממיטב המוזיקה הקלה העברית. יש סיכוי שהיו נוסעים שלא התלהבו מהמקהלה הניידת הזאת, אבל ההורים שלנו מעולם לא העירו לנו או אמרו לנו להיות בשקט. הם רק התמוגגו".

 

 

"כשהייתי בן תשע התחפשתי בפורים לחייל יווני עוטה חצאית. שימו לב לעציצים הרבים מסביב. אבי היה מגדל צמחים אובססיבי. אני זוכר שיום אחד ספרתי כמה עציצים יש לנו. הגעתי ל-1,500 ונשברתי. אבי לא העלה בדעתו להוציא כסף במשתלה. הוא אסף צמחים, בעיקר קקטוסים, ושתל אותם בכלים מזדמנים. את האדמה כרינו משדות, וזיבלנו אותה בלשלשת יונים שאספנו מעמודי חשמל ששימשו את הציפורים כשירותים ציבוריים".

 

 

לאה שנירר
לאה שנירר | צילום: יחצ

"ושוב פורים. אני בן 11, מחופש לאישה ונועל סנדלים של אמי. מידת הנעליים שלי הייתה תמיד גדולה מהצפוי. כמובן שמעולם לא קנינו תחפושות מוכנות. אפשר לראות שמעבר לתחפושת התאמנתי גם על תנועת שפתיים נשית, שתיראה טבעית ולא מוגזמת מדי. כשאני מביט בתמונה הזאת אני יכול לפתע להבין איך צצה בראשי ההרפתקה, שבה דוד אריה הפך לחצי-איש-חצי-אישה".