מה, אתה כלב? טיפול בתופעת הנשיכות בקרב ילדים

אתם בטח מכירים את הסיטואציה הבאה: אמא (או אבא) באה לקחת את בנה מהגן ומגלה סימני נשיכה "שעון" על ידו או לחייו.

 

באותו זמן, מגיעה אמא נוספת לאסוף את ילדה הקטן, והגננת מספרת לה שהיום הילד שלה נשך ילד אחר מהגן.

איך זה קרה? ישאלו, מן הסתם, האימהות הנסערות והגננת מצידה תסביר לכל אחת מהן (בנפרד) איך עד לרגע הנשיכה לא היה שום דבר דרמטי. שני הפעוטות שיחקו יפה עם צעצועי הגן וברגע מסויים, כשאחד הילדים לקח לידו צעצוע אהוב, חשק בו גם הילד השני. ואז בתוך פחות משניה חטף הילד את הצעצוע תוך שהוא נושך את יד חברו, והותיר אותו פגוע, כואב ובוכה.

 

"הורים מקבלים קשה את העובדה שמישהו נשך את הילד שלהם במיוחד משום שברור להם שהילד האהוב סבל כשחברו נשך אותו, בעוד הם, הוריו, לא היו שם כדי להגן עליו. אבל גם הוריו של הילד הנושך מקבלים בעוגמת נפש את הבשורה. הם חשים מבוכה ואשמה ומתקשים להבין מה גרם לילד החמוד שלהם לנעוץ את שיניו עמוק בבשרו של חברם.  לעתים הם מרגישים צורך להתנצל בשם הילד שלהם בפני הילד שנפגע והוריו", אומרת תמי פלג, יועצת משפחתית ומנחת הורים במכון "אדלר".

 

"נשכנות היא תופעה רווחת בקרב פעוטות בגיל הרך - מגיל שנה וחצי ועד שלוש. בשלב זה הילד מגלה את כוחו, אבל מאחר והיכולת השפתית שלו רק מתחילה להתפתח, הוא חש תסכול, והנשיכה היא בעצם ביטוי לתסכולו", מוסיפה פלג.

"לו יכולנו להיכנס לראשו של הפעוט היינו מבינים שהוא נמצא בגיל בו הוא מפתח נפרדות ועצמאות. יש לו צרכים ורצונות להתנסות עצמאית, וכשזה לא מסתדר כפי שהוא רצה, הילד חווה תסכול,  שאין ביכולתו לבטאו במלים, אז הוא נושך", ממשיכה ואומרת רוני שפירא סוקלסקי, עובדת סוציאלית (MA) מומחית לגיל הרך, טיפול רגשי והדרכת הורים.

 

 

הפסיכיאטר, רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט סבור שנשיכות הן ביטוי פרימיטיבי לתוקפנות. תוקפנות שאצל הפעוטות עדין  לא עברה שכלול ועידון כמו  שקרה לאדם המבוגר.

על פי התיאוריה של ויניקוט, תוקפנות היא חלק מהמבנה הבסיסי של הנפש והתפתחותה התקינה חיונית לבריאותו הנפשית של האדם.

 

לדבריו, התוקפנות אינה מתבצעת מתוך דחף להרס ולפגיעה, גם לא לצורך הגנה עצמית, אלא היא חלק מהחיונית הטבעית של  אותו ילד, ממש כפי שהתינוק נושך לעתים את הפטמה של אמו בזמן היניקה או מושך בשערה, ואינו עושה זאת תוך כוונה לפגוע או להרוס אותה.

 

התוקפנות היא חלק חשוב מחיי הנפש והחיים החברתיים של הילד. כשהוא יגדל הוא יוכל בעזרת תוקפנות מעודנת להיות אסרטיבי ולתפוס את מקומו בחברה. אבל כפעוט הוא מביע את תוקפנותו ברמה בסיסית ביותר, ובלתי מתוחכמת. ונושך - כך  קבע ויניקוט.

 

 

אם כך, נשיכה היא כן מעשה תוקפנות מצד הילד?

תמי פלג: "אני מתייחסת אל הילד כנושך, לא כתוקף. מי שמזהה את הפעוט שנשך כתוקפן ונשכן סדרתי עושה לו עוול. הילד לא פעל מתוך כוונה לתקוף ולפגוע. וכמובן שצריך להבהיר לו שזה אסור ולא מקובל".

פלג מוסיפה ואומרת, שלא כל הילדים בגיל הרך מרגישים צורך לנשוך. אולם חשוב לה להדגיש את המסר: "ילד שנשך אינו ילד אלים המסוכן לסביבתו. מדובר בפעוט כבן שנתיים שמעשה הנשיכה נמצא על הרצף ההתפתחותי שלו. ברגע שהוא יידע לדבר ולבטא באופן מילולי את עצמו ורגשותיו, סביר להניח שהנשיכות יהיו מיותרות מבחינתו".

 

למה הוא נושך, ולא דוחף, למשל?

"בגילאים אלה, השימוש בפה בשל ההקשר האוראלי - הוא משמעותי.  הפה הוא אזור תחושתי ודומיננטי אצלו, שהרי קודם  לכן הוא  ינק, אכל,  ירק  ועוד. ועתה  כשהוא מגלה גם את הכוח שיש בשימוש בפה, אזי  במצבי תסכול כשהוא אינו מסוגל לבטא מילולית רגשות כמו  כעס, עלבון או עצב הוא משתמש בפה לתגובה מנוגדת. באופן אינסטינקטיבי הוא נושך, זאת  מבלי להבין שהוא גורם כאב לילד השני. ממש כפי שקבע פרויד: מבחינת הפעוט השימוש באיזור האוראלי זו הדרך הראשונה שלו להרגיע את עצמו".

 

כיצד מסבירים לילד מה עשה ולמה אסור לנשוך?

"בעקבות הנשיכה, תפקיד ההורים או הגננת לפתח שיח רגשי עם הילד הנושך. להיות לו לפה, ולהמליל את רגשותיו עם שאלות כמו: 'האם כעסת עכשיו?' "היית עצובה?' 'לא נתנו לך את הבובה שרצית והתרגזת?' 'דאגת?'

במקום השימוש ב'שפת ה-ת', השפה הפונקציונלית של ההורים - ת-קום, -תרחץ, ת-אכל, ת-נעלי נעלים', כדאי להרחיב את הרפרטואר השפתי ולדבר עם הילד בשפה רגשית, ובמלים שאין לו, על הרגשות שהציפו אותו בשעה שנשך.

 

על ההורה מוטל גם להבהיר לילד שהנשיכה היא מעשה אסור ולא מקובל. ולחזור ולהדגיש באוזניו את הערכים שמנחים אותנו ולומר: 'אצלנו בבית/בגן לא נושכים'.

יש לבטא את הדברים בנימה עניינית. לא נוזפת ('ילד רע, תראה מה עשית לו/ה') או גוערת".

 

 

איך נדע שהמסר הופנם?

בפעם הבאה, בעיצומה של מריבה חוזרת בין שני ילדים על צעצוע נחשק - הילד שנשך לפני כמה ימים, אינו נושך בפעם הזאת, ובמקום זאת הוא פונה להורה או לגננת בבכי, כדי לבטא את אכזבתו וכעסו. ובכך הוא בעצם מבקש עזרה ואמפתיה.

אז על ההורה או הגננת להגיד: 'אני רואה שלא קל לך' 'אתה עצוב וכועס, אבל טוב שבאת לספר לי מה קרה'.

תגובה כזאת של המבוגר אמורה לתת לילד חיזוקים למצוקתו, ממנה הוא ילמד שיש להיכן לנווט את הרגשות הקשים שממלאים אותו.

על ההורה  להימנע מלומר: 'כל הכבוד שלא נשכת כמו בפעם הקודמת'. זה מיותר".

 

כיצד להתייחס לילד שננשך?

"להעניק לו תשומת לב, אמפתיה וחיבוק להרגעה. בהמשך יש לפתח גם אתו, שיח רגשי. ולומר לו:  'אני מקשיבה לך' 'אני מבינה שכאב לך',  'לא היה לך נעים'. 'אני יודעת ששניכם רציתם את המשאית הגדולה'.

בשיח הזה צריך להימנע מלהפוך את הילד לקרבן. אין להדגיש את עלבונו, גם לא לנסות לפצות אותו ולא להמליץ לו להתרחק מהילד שנשך אותו.

יש להעביר מסר לשני הילדים שיגרום להם להרגיש ולהבין שהמקום והשייכות של כל אחד מהם במשפחה (כשזה בין שני אחים) או בגן חשוב ביותר. ושוב, יש להשתמש בטון ענייני המתייחס לשניהם בשיוויון ערך מבלי לנקוט בטון ובשפה שיפוטיים הדנים את הנושך לכף חובה ואת הננשך לכף זכות. שידעו  שההורה/גננת מבינים שהיה לשניהם קשה ולא נעים".

 

האם יש ילדים מועדים להינשך?

"לא. אין פה סיפור של חזק וחלש מדובר בשלב התפתחותי".

 

כיצד נמנע סטיגמה מ'ילד נושך'?

"לצערי, יש הורים  שנוטים לסמן  את הילד שנשך כ'אלים, ו'נשכן סדרתי'. הם מרחיקים את ילדיהם ממנו, מזהירים הורים אחרים מפניו, ודואגים שלא יזמינו אותו או יבקרו בביתו. במצבים כאלה חובה על הגננת לקחת את העניינים לידיים ולהסביר להורים את הסיבות בגינן ילדים נושכים, לעמוד על השלב ההתפתחותי בו מצוי הילד הנושך (וגם ילדיהם) שגרם לו לנשוך.

כדאי להבהיר שזה לא היה "מחדל' של הגננות והמטפלות, כי אם אירוע עצוב שכמעט לא ניתן למנוע אותו, שכן הוא מתחולל בשבריר שניה ולהבטיח שהצוות יוסיף להיות עירני וישתדל למנוע נשיכות בעתיד".

 

 

אפשר להבין את סערת הנפש של ההורים

רוני שפירא סוקלסקי: "רבים מההורים ובמיוחד הורים לילד ראשון, מגיבים קשה, בבהלה ובכאב, כשנודע להם שילדם ננשך וזה מובן. לכן מגיע להם שיגלו אמפתיה לכאב שהם חשים בגין הפגיעה בילד שלהם.

בהמשך צריך לספר  להם שהכאב נשאר אצלם יותר זמן מאשר אצל בנם שננשך ולתאר בפניהם איך הילד התנהג בהמשך היום, לאחר תקרית הנשיכה.

 

מניסיוני אני יודעת לומר שזמן קצר לאחר שילד ננשך הוא חוזר לשגרת היום, משחק עם חברים ושמח".

תמי פלג מדברת על כך שלעיתים ההורים הם המודל לנשכנות. : "זה קורה", היא אומרת, "יש הורים שלא עומדים במתיקות השופעת של הילד הקטן. הם מביעים אהבה באמירות כמו 'אני אוכל אותך עכשיו' מנשקים ונושכים נשיכות קטנות וזהירות ושאינן מכאיבות ואולם יתכן שהעולל מחקה את מעשי ההורה  ונושך. יש הורים שנושכים את הילד שלהם שנשך, בכוונה  להמחיש לו עד כמה זה כואב.  זה פסול. אסור לחנך נגד נשיכות על ידי נשיכות. ובכל מקרה פעוטות בגיל הרך אינם מסוגלים  להבין או להזדהות עם כאב הזולת".

 

אפשר למנוע נשיכה?

רוני שפירא סוקלסקי: "קשה עד בלתי אפשרי למנוע נשיכה. זה מתחולל בשניה. לרגע נראה שהילדים משחקים בשלווה ובהנאה ובשיניה  שאחרי אחד הילדים תוקף את חברו ונושך אותו.

ואולם, במידה ואחד מילדי הגן  נשך מספר פעמים, חובה על הצוות לגלות עירנות, לעקוב ולראות מקרוב, האם יש בסביבה טריגר שמעורר את נשכנותו. גם במקרים בהם הגננת עדה לקונפליקט מתפרץ בין שני ילדים אפשר להתערב, להציע פשרה כמו : משחק בתורות, משחק משותף  ועוד".

 

 

האם להעניש ילד נושך?

רוני שפירא סוקלסקי: "אני מתנגדת לענישה, אבל ברגעים ראשונים לאחר שנשך, אפשר להרחיק את הילד כדי שיבין שיש תוצאה למעשה שעשה. כמובן לא מדובר בהרחקה מהפעילות או מהחלל המרכזי של הגן. יש להרחיק את הילד עד שיירגע. יש  להסביר לו איך נוהגים אצלנו בגן או במשפחה, לתמלל את רגשותיו וכשהוא מוכן, לשלוח אותו לשוב ולשחק עם כולם.

 

יש אנשי חינוך המצדדים בדרישה לחייב את ההורים לדבר עם הילד  בבית על המעשה שעשה ועל השלכותיו. אני סבורה שהילד צריך תיווך ועזרה כאן ועכשיו, להבין את המעשה, הרגשות ולהצטייד בארגז כלים שיסייע לו בפעם הבאה בה יתקל במצב מתסכל ויידע להגיב אחרת. לא לנשוך".

 

רוני שפירא סוקלסקי מצביעה על נשכנות, שהיא חלק ממכלול התנהגויות מטרידות של הילד המדליקות נורה אדומה:

ילדים שנושכים בתדירות גבוהה מאד.

ילדים  מעל גיל 3  עם  עיכוב התפתחותי שפתי המרבים לנשוך בגלל תסכול שמתעצם.

 

ילדים עם  צורך תחושתי מוגבר. לגעת במרקמים שונים וחזקים, או לגעת בילדים בעוצמות חזקות. בנוסף לנשיכות, ילדים אלה מרביצים חזק או  לחילופין מחבקים חזק. לילדים אלה אפשר להציע אביזרי משחק עם מרקמים העונים על הצרכים התחושתיים העזים שלהם.

 

במקרים אולו או אחרים חריגים  יש להפנות את הילד לטיפול אצל אנשי מקצוע ו/או  לקבל הדרכה מקצועית שתסייע להורים בטיפול ובהרגעת הילד.

 

נשכנות מתגברת גם בעקבות שינוי דרמטי בחיי הילד כמו:  לידת אח/ות, גירושי ההורים, אובדן ומוות של דמות משמעותית (סבא, סבתא).

נשכנות פתולוגית: נשיכה עמוקה או נשיכות רבות וקשות של ילדים עד כדי צורך בטיפול רפואי יחסית נדירה, ומאפיינת ילדים שהיו עדים לתוקפנות ואלימות בבתיהם בין ההורים או כלפיהם וכלפי אחיהם.