הנקה בציבור: בעד או נגד?

בעד
לתינוק הרך ולאמו, לעתים, לוקח זמן עד שההנקה טבעית וזורמת. ברגע שזה קורה צריך לשמור על הבונדינג, החיבור בין התינוק לאם.
לאחר הלידה החיים לא נעצרים, לפיכך, יש שעות ביום שהאם יוצאת מהבית ואיתה התינוק - לסידורים, לקניות, לקופת חולים או לבית קפה לשבת עם חברות - וכשהתינוק רעב, זה אך טבעי שהיא תניק אותו במקום בו היא נמצאת.
בעיני, הדבר דומה לאדם שנתקף רעב ברחוב, עוצר וקונה לו כריך או שווארמה. כשמדובר בתינוק רעב, הוא לא יכול לחכות עד שיגיעו הביתה או למקום סגור ומבודד. הגם ששעת הנקה אינה פועלת כמו שעון שוויצרי ואם התינוק ינק ב-9:00, הפעם הבאה שלו יכולה להיות ב-11:02 בול.

אני מדמיינת מה היה קורה לו התינוק הרעב היה צורח באמצע הקניון ואמו לא היתה נענית לו, אלא רק בהגיעה הביתה. איך הסביבה היתה מגיבה? מישהו כבר היה מזמין עובדת רווחה.

אני מתנגדת להתערבות וכפיה של רשויות כחוק כמו שקורה בברזיל.
החברה הישראלית מעודדת ילודה, אוהבת את הילדים ומעניקה להם את המקסימום, כך שהנקה בציבור צריכה להתקבל בצורה טבעית. הלוואי שמקומות ציבוריים היו מאמצים את קריאתה של שירי מיימון להציב בבתי קפה כורסה מיוחדת לאמהות מניקות.

מראה של אם מניקה בפינת בית הקפה או בקניון אינו אמור להפריע לסובבים (בפינות הנקה בקניון אין בעיה). הטענות כאילו השד נחשף באופן לא צנוע, מוגזמות. הלא במחשוף רואים יותר ציצי. אמנם אני מתנגדת לפרובוקציה וממליצה לאמהות מניקות במרחב הציבורי, להתכסות בסינר הנקה, לטובת כולם הגם שהיום יש סינרי הנקה כל כך יפים מותאמים לבגד, לעגלה ולכל לוק.

כשאשה מרגישה שהיא יכולה להניק בכל מקום, היא אינה נדרשת לחישובי זמן, לשאוב חלב לפני היציאה, להקפיא חלב ולהוציא בקבוק בזמן להפשרה או לבקש מים חמים מהמלצרית בבית הקפה, ואז לוודא שהם בטמפרטורה הנכונה ולהכין בקבוק לתינוק הצורח - כל זה ועוד מעודד הנקה פשוטה ללא סיבוכים.

***הכותבת היא, אינה בטקילין, יועצת הנקה מוסמכת ואחות ראשית בתינוקייה של מלון היולדות "הדסה בייבי"

נגד

שליש מהישראלים מתנגדים להנקה בציבור. כי: השדיים הם האיברים הנחשקים בגוף האשה. חשיפת השד מגרה מינית את הגברים.החשיפה בציבור גורמת אי נוחות למתבונן/ת גם כשלשד צמוד תינוק. הנקה בציבור מעידה על בוטות, חוסר גבולות,  כאילו 'הכל מותר והכל מגיע לי'.

מדובר בטרנד אופנתי של אמהות שרוצות להפגין בחליצת השד בציבור 'תראו איזו אמא אני'.

אני סבורה שההתנגדות למראה אשה החולצת שד בציבור כדי להניק את תינוקה הרעב, יושב על זיכרון קולקטיבי רחוק ומודחק שרואה בהנקה מעשה לא טבעי.

בניגוד לתפיסה העכשווית המתייחסת להנקה כאל מעשה טבעי, במשך תקופות ארוכות בהיסטוריה -  אמהות, ולא רק בנות המעמד הגבוה - לא הניקו  אלא מסרו את התינוקות שלהן  למיינקת, בעיקר מסיבות קיומיות, כי הן נאלצו לחזור לעבוד בשדות.

במקומות רבים תינוקות לא גדלו עם האמהות שלהן. בצרפת, לדוגמא, תינוקות נשלחו הרחק מהאמהות וגדלן בחוות לילדים ומעשה ההנקה לא נראה בציבור.

אמהות היא מושג חדש יחסית. אליזבת בדינטר בספרה "וגם אהבה"  מגדירה את האמהות באמצעות ההנקה רק מסוף המאה ה-18.

לכן השדיים בעיני המתנגדים נתפסים כאיבר מגרה, כמו שדיים הנחשפים מתוך מחשוף. ההקשר של אשה מניקה בציבור מעורר אי נוחות והתנגדות.

התנגדות שגוברת, במיוחד נוכח סירובן של נשים רבות באחרונה להתכסות בסינר הנקה. אלה חושפות את השד או חלק ממנו בציבור שהיא התנהגות שאינה נתפסת כדבר טבעי אלא כפעולה פרובוקטיבית, סוג של טרור דרך ההנקה.

***הכותבת היא, ד"ר תמי רזי, חוקרת ההיסטוריה של המשפחה, מרצה להיסטוריה במחלקה ל- BA בלימודים רב תחומים במכללת "ספיר"