אבא, אמא הסדין רטוב: כיצד מטפלים בהרטבת לילה?

אלא שיש מי שהחלו את תהליך הגמילה, ובניגוד לציפיותיהם הוא לא הגיע לסופו המוצלח, הטבעי, ה"נורמלי". במהלך היום הילד/ה אמנם מגלה רצון להיגמל, ניגש לבד לשירותים, ולא משתמש בחיתול - אבל המצעים בכל בוקר חושפים מציאות אחרת.

"התופעה אינה נעימה, לא להורה ולא לילד המרטיב", מציין ד"ר יעקב פריד, M.D, רופא והומיאופת, בית חולים תל השומר - מרכז טל. "נלווים לה תחושות (אצל הילד וההורה כאחד) של אכזבה, תסכול, בושה, כעס. וכשהילד גדול יותר הן יכולות אפילו להקצין משום שההרטבה בלילה מונעת ממנו, בין השאר, לינה אצל חברים, או יציאה לטיולי בתי ספר עם לינת לילה. לכך יש כמובן השלכה על הדימוי העצמי של הילד ועל התנהגותו".

האם מדובר בבעיה נפוצה?

יש הבדל בשכיחות בין בנים לבנות?

"בדרך כלל בגילאים הצעירים, בני ארבע עד שמונה, התופעה נפוצה יותר בקרב בנים. בסביבות גילאי שמונה-תשע זה מתחלף, והרטבת לילה נפוצה בעיקר אצל בנות. הסיבה לכך אינה ידועה".

שתיית יתר לפני השינה - לא גורמת להרטבת לילה

רוב הילדים נגמלים עד גיל שנתיים וחצי-שלוש, ו"פספוסים" ליליים במהלך התקופה הזאת אינם נחשבים בעיה משום שהילד כבר הוכיח שליטה בשלפוחית השתן. מערכת הרפלקסים שלו, האחראית על השליטה בשלפוחית בזמן שינה, פועלת כראוי.

מה הטעויות שהורים עושים בניסיון להביא את ילדם לגמילת לילה?

"כופים עליו הגבלה בשתייה לפני השינה, כופים התפנות בשירותים, מונעים ממנו משקאות או מזון בעלי תכונות משתנות, ומתוך החשש שמא יישן שינה עמוקה וירטיב במיטה הם אף מונעים ממנו להתעייף מאוד לפני השינה, או מעירים אותו בלילה כדי שיילך לשירותים. לכל אלה אין קשר להרטבת לילה. הם רק עלולים לגרור ויכוחים עם הילד, להעצים את התסכול ועוגמת הנפש של שני הצדדים".

"בדרך כלל ההורה מרגיש שיש בעיה כשהילד אינו נגמל בגיל שלוש וחצי-ארבע", אומר ד"ר פריד. "זה קורה כשהוא למשל משווה לזמן הגמילה של אחים גדולים במשפחה ורואה שהילד המרטיב מאחר להיגמל, או כשיש אח קטן יותר שכבר נגמל לפני הילד המרטיב. במקרה זה ההמלצה היא לפנות לרופא המשפחה לצורך בירור ראשוני שאמור לשלול זיהום בדרכי השתן, רמת סוכר גבוהה או בעיה פיזיולוגית. ובעיקר חשוב הבירור על רקע גנטי".

גורמים נוספים לבעיה, לפי ד"ר מורג, הם הפרעה בבשלות של מערכת העצבים ורפלקס השליטה על השתן בזמן שינה; ריבוי שתן לילי עקב מחסור בהורמון שתפקידו לרכז שתן ומופרש בזמן שינה; הפרעה בנפח שלפוחית השתן; הפרעת קשב וריכוז; עצירוֹת ותסמונת דום נשימה בשינה.

ד"ר מורג מסכם כי, "שכיחות הרטבת לילה בגיל חמש עומדת על 15%-20% מהילדים. בגיל שמונה - כשבעה עד עשרה אחוזים, ובגילאים 18 ומעלה סובלים ממנה עד שני אחוזים מהאוכלוסייה".

מהם הטיפולים המוצעים לבעיה?

"הטיפול בהרטבת לילה מתחלק לטיפול תרופתי ולטיפול התנהגותי, הכולל שימוש בפעמונית או זמזם. הטיפול בהפרעה חד-תסמינית, כלומר במקרה שמדובר בהרטבה לילית בלבד, יכול להתבצע באמצעות טבליות עם חומר שמפחית את הפרשת השתן בלילה. לעומת זאת, הטיפול באמצעות פעמונית הינו סוג של התניה התנהגותית. בטיפול זה מחברים חיישן לתחתוני הילד, וכאשר התחתונים נרטבים הפעמונית מצלצלת והילד אמור להתעורר ולהשלים את הטלת השתן בשירותים. אם הילד אינו מתעורר בכוחות עצמו מהפעמונית, על ההורה להעיר אותו ולהוליך אותו לשירותים. הרעיון הוא שהילד ילמד כך לשלוט בשלפוחית השתן שלו גם בזמן שינה.

"הטיפול התרופתי מתמקד בעיקרו על הורדת הפרשת השתן הלילי על ידי שימוש בתרופה מינירין. ישנם מצבים שבהם משלבים טיפול תרופתי זה עם תרופה אחרת שגורמת להרפיה של כיס השתן וכך גורמת להגדלת נפח השלפוחית במהלך הלילה".

כיצד מתאימים את הטיפול לגיל הילד?

"מקובל לתת טיפול תרופתי מגיל שש ומעלה. טיפול רגשי והתנהגותי מקובל להתחיל מילדים צעירים מגיל חמש ואילך".

להמנע מהפעלת לחצים

ד"ר יעקב בן חיים, מנהל היחידה לאורולוגיית ילדים בבית חולים דנה שבאיכילוב, מציין שלכל אחת משתי צורות הטיפול - פעמונית מצלצלת ורוטטת והתרופה מינירין שנמסה מתחת ללשון - יש 70% הצלחה. "הטיפולים הללו", הוא אומר, "מוכרים זה 30 שנה ללא שינוי מהותי". לדבריו, כפי שפורסמו במועדון BeWell של בריאות הילד במרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי בשיתוף ד"ר יוסי בנימיני, הטיפול ההתנייתי (הפעמונית) לא מצליח כאשר הילד לא מתעורר מהפעמון או מהיעדר שיתוף פעולה ומוטיבציה של הילד ומשפחתו.

ד"ר מורג מוסיף: "השינוי המהותי בתחום זה הוא לא בסוג הטיפול אלא בהבנה שהמרכיב הרגשי משחק תפקיד מרכזי בטיפול במקביל לטיפול התרופתי, אם אכן יש צורך בו. כיום נעשית יותר השקעה בטיפול הרגשי ובמענה הרגשי".

לעומתם אומר ד"ר קושניר, כי "הטיפול היעיל ביותר להרטבת לילה הוא באמצעות הזמזם, גם מבחינת אחוזי הצלחה, שיכולים להגיע עד למעלה מ-85 אחוזים, והן מבחינת היעדר הישנות הבעיה. במרפאות שלי אנו משלבים גם התערבויות התנהגותיות נוספות וכן טיפולים תרופתיים בהתאם לצורך על מנת לתת מענה לבעיה הספציפית של כל ילד".

"כיום קיימת הבנה כי הבעיה היא פיזיולוגית וכי אינה בשליטתו של הילד ולכן נמנעים מטיפולים המבוססים על חיזוקים ועל שיחות עם הילד. גם סוגי טיפולים תרופתיים שהיו נהוגים בעבר הופסקו כיום. הדגש העיקרי הוא בהבנה כי הבעיה נעוצה בליקוי בתקשורת בין שלפוחית השתן ובין מערכת העצבים. נוסף על כך, על ההורים להבין כי מדובר בבעיה אשר לילד אין כל שליטה עליה ולכן עליהם להימנע מהפעלת לחצים, הבעת כעס ולדרוש מהילד לעשות מאמץ ולהפסיק להרטיב".

ד"ר פריד אומר שלמרפאה ההומיאופתית שלו מגיעים, בין השאר, "הורים אשר שוללים מראש את הטיפול באמצעות זמזם להרטבת לילה, הם אינם רוצים שהילד ייבהל מהזמזם משום שזו תופעת לוואי של הטיפול באמצעותו. הורים רבים גם אינם מעוניינים לטפל בילדם באמצעות התרופה מינירין. מדובר בכדור המשפיע על המערך ההורמונלי ועל הפרשת הנוזלים בדרכי השתן. הטיפול ההומיאופתי התגלה כטיפול יעיל מאוד. המטופלים הנעזרים בו חווים, לעומת שיטות הטיפול האחרות, טיפול לא אלים, כזה שלא מעיר אותם ולא מבהיל אותם".

מהו אופי הטיפול ההומיאופתי?

"מתחילים בתשאול רחב של המטופל, שלא מתייחס רק לבעיית ההרטבה בלילה. בשיחה עם ההורה, או הילד, אני לומד על אופי הילד, על התנהגותו, ולשניהם יש חשיבות רבה במציאת התרופה הההומיאופתית המתאימה לו. הרבה פעמים בתשאול עולה שלילד יש בעיה רגשית או בעיית תחלואה אחרת, ולכן יש חשיבות להתייחסות למכלול.

"לאחר התשאול אני בוחר בתרופה המתאימה לילד. הדבר כולל גם התאמת מינון אינדיבידואלי לצד החלטה על תדירות הטיפול. אחר כך מתחיל תהליך של מעקב: רישום מדויק של הרטבת הלילה, שלפיו מחליטים על המשך הטיפול.

"התרופה היא בצורת גרגירי סוכר שעליהם שופכים את המים שהם התרופה ההומיאופתית. מכינים אותה בפיקוח משרד הבריאות, ולפי הנהלים והסטנדרטים שלו".

ההורים מגלים סבלנות?

"אני מעניק תמיכה הן להורה והן לילד. יש לי פרספקטיבה הנובעת מעיסוק של שני עשורים בתחום ולכן אני יודע כיצד לטפל במקרה של אכזבה או חוסר סבלנות. לפני כמה ימים למשל הייתה אצלי אמא שבתה בת ה-11 הגיעה למצב של 86 אחוזים של לילות יבשים בתוך חודשיים, והיה רצף של שבועיים ללא הרטבה. אבל פתאום הילדה חזרה להרטיב, מה שגרם כמובן לאכזבה. אמרתי לאמא שהיא צריכה לשמוח: אם הילדה לא הרטיבה שבועיים, זה אומר שיש לה יכולת רפלקסיבית, ומה שצריך זה רק לגייס סבלנות ולהמשיך בתהליך. במשפחות שבהן יש רקע גנטי, ההורים ניחנים ביותר סבלנות, הם מכירים את התופעה. רגרסיה היא דבר מוכר בתהליך, ואני מראה להורים את שלושת-רבעי הכוס המלאה ונותן להם תקווה".