דרור ואיריס תיעדו ברשת את המאבק העיקש של איריס במחלת הסרטן, לאחר שאיריס נפטרה דרור המשיך לכתוב
איריס גולדמן (העורכת הוותיקה של "קולה של אימא"), אשתו של דרור כהנוביץ', נפטרה ב-2012 אחרי מלחמה ארוכה במחלת סרטן השד. בתקופה שקדמה למותה, בנתה לעצמה איריס רשת תמיכה וירטואלית באינטרנט שהחלה כמקום אליו היא ניגשה לפרוק ולחלוק מחשבות ורגשות. עד מהרה הפכה הרשת הזו למקור חום אדיר בחייה. רשת התמיכה הזו הייתה שם עבורה וליוותה אותה גם גם בדרכה האחרונה.
רוצים לקבל את כל חדשות הדיגיטל והדברים הכי ויראליים ברשת? עשו לנו לייק בפייסבוק
דרור ואיריס תיעדו ברשת את המאבק העיקש במחלה, ולאחר שאיריס נפטרה הוא כמובן המשיך לכתוב, אלא שהקונספט קצת השתנה. לדרור יש בלוג "אב במשרה מלאה" שהיה פעיל עוד לפני גילוי המחלה, שם שיתף את הקוראים בחוויית ההורות. כחלק מכתבתה של סמדר פלד שתשודר ,הערב יום ד' 09/09, בחדשות 10 ותעסוק בנושא "מוות בעידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות", דרור כתב טור מיוחד ובו הוא חולק עם קוראי נענע10 את שעבר עליו:
1
מחשבות על הרשת בחיי/דרור כהנוביץ׳
רשת האינטרנט מקיפה אותנו בכל תחומי החיים. אנחנו דור של מכורי - מכורים לעדכונים, ללייקים, ליצירת תוכן ברשת, לסטטוסים, לתמונות ולהגיגים. עבורי הרשת היא מקום שבו אני יכול לחלוק את המחשבות שלי עם קהל קוראים ועוקבים, לקבל תגובות והערות, פרגונים וגם ביקורת. ב-2009 פתחתי את הבלוג ״אב במשרה מלאה״. עבורי, זה היה מקום שבו סיפרתי על חוויות האבהות הטריה שלי, חלקתי את מחשבותי כאב לתינוקת, את החששות, הפחדים וההתמודדות עם הדבר החדש והלא מוכר הזה ששינה את חיי. הבלוג קיבץ סביבו קהל קוראים נאמן.
ב-2010, כשאיריס, בת זוגי, אובחנה כחולה בסרטן השד, הדבר הטבעי ביותר בשבילה היה להעלות סטטוס בפייסבוק שיבשר על כך לחברים ולמכרים, ואני, במקביל, סיפרתי לראשונה על הרגשות שלי כמלווה שלה בבית החולים, כשהמתנתי לה בחדר ההמתנה בבית החולים ״אסותא״, כשהיא עברה ניתוח להסרת הגידול.
עם התארכות הטיפולים והמחלה, שנינו שיתפנו את הרשת בקורותינו - היא בסטטוסים בפייסבוק ואני בכתיבה בבלוג. שמתי לב שנוח לי להביע את הרגשות שלי, גם האינטימיים ביותר, באמצעות כתיבה ברשת ולא בעל פה. מחשבות על המוות המתקרב שלה, כמו תאריך תפוגה שנקבע לה, מחשבות על העתיד, תקוות ואכזבות מהטיפולים, מחשבות על מה שעברנו ומה שעובר עלי ועל דר כמלווים של איריס בסרטן, הכל היה קל יותר עבורי להבעה בכתב דרך הרשת. פחות דיברתי על מה שאני חש, יותר כתבתי על כך. זה הגיע למצב שבו כששאלו את איריס איך היא מרגישה באותו שבוע היא אמרה ״תקראו את הבלוג של דרור ותבינו מה עובר עלי״.
כשאיריס נפטרה, ביולי 2012, כמה שבועות אחרי גיל ארבעים, זה היה טבעי לעדכן את החברים בפייסבוק על כך ולתאם את ההגעה להלוויה ולשבעה דרך הרשת. זה היה כמעט כמו ליצור Event בפייסבוק עם שעה ומקום - ההלוויה של איריס, היום בשעה 18:00 בבית העלמין באבן יהודה. אנשים עשו צ׳ק אין בבית הקברות, צילמו את הזר ואת הקבר, זה היה טבעי לחלוטין.
במהלך השבעה ובשבועות שלאחר מכן המשכתי לכתוב על קורותי, על המחשבות שלי בעקבות האובדן, הכעס על המצב ועל הגעגוע. פתחתי לאיריס דף זכרון בפייסבוק, בו אנשים עדיין מעלים מכתבים, תמונות וזכרונות שיש להם מאיריס. אני ממשיך לכתוב בבלוג על חוויותי כהורה יחידני לילדה בת שבע, שמתמודדת באומץ רב ובבגרות עם האובדן שעברה.
הרשת הופכה להיות חלק מחיינו, ולאט לאט דומה שהיא מחליפה את חיינו. אנו מתעדים את עצמנו בכל דבר, מנציחים כל חוויה, ולאט לאט דומה שההנצחה היא החוויה. מה שלא הונצח ותועד לא קרה. אצלי הרשת היא מקום לפרוק רגשות, לשתף ולתעד את חיי. בזכות הרשת אני חש שאני יכול להגיע לאלפי אנשים, שעוקבים אחרי הדברים, מעירים, מתרגשים, ומלווים אותי".
לחצו כאן כדי להגיע לבלוג של דרור
לחצו כאן כדי להגיע לעמוד הזכרון לזכרה של איריס בפייסבוק
במסגרת המהדורה המרכזית בחדשות 10 תשודר הערב יום ד'(09/09) כתבתה של סמדר פלד שתעסוק ב "כיצד נראה המוות שלנו בעידן הדיגיטלי? עוד ועוד חברות מציעות לאנשים ליצור צוואה דיגיטלית, לקבוע מה יקרה לחשבונות הפייסבוק, הטוויטר והאינסטגרם שלהם אחרי מותם ומי זכאי לרשת את סיסמת האימייל שלהם ואת מאגר התמונות שלהם. האם לא רק חיינו השתנו בעקבות התיעוד האובססיבי, אלא גם המוות והאובדן?