היום אני מיותר

אפשר לומר שנרגעתי. הצורך הפתאומי שיפטרו אותי קצת חלף דרך החלון עם האייפוד שמתוכו בקעה המוזיקה האירית. אבל היום נכנס משתנה אחר למשוואה. קצת מביך לחשוף את זה, אבל שיהיה. מדובר במכונת הצילום. היום אני מפוטר, כי כשאומרים לי לעשות "צ'יז", אני עושה דווקא ומסרב לחייך למצלמה. וכשעושים דווקא, הבוסים לא אוהבים אותך.

נחזור למכונת הצילום. גם אידיוט כמוני יודע מצוין שהמקום הכי גרוע להיתפס בו – אם אתה רוצה לשמור על מקום עבודתך – זה בעמדת החלפת הדפים, קרוב מדי מכונת הצילום. היא תמיד רוטנת, מייבבת ומתקלקלת, אף פעם לא אדיבה. בפעם היחידה שאתה צריך לצלם איזה מסמך – נגמרים לה הדפים או שהיא סתם עומדת יתומה, מנותקת מהשקע.

אבל הנה הקאץ': מי צריך לצלם מסמך למטרות עבודה? הרי תמיד מדובר בצילום רישיון הנהיגה, או מסמך למס הכנסה, או – אם אתה באמת משועמם – סתם כף יד. בקיצור, מכונת הצילום – המשרדית, כן? – נמצאת שם למטרות האישיות. וזו כבר בעיה, בעיה קשה מאוד.

"ד' שוב דפק את המכונה"

אתה עומד מול המכונה ואחריך בתור עומד הסמנכ"ל הקירח, זה שהפחיד אותך כשהידסת במסדרון, זה שנתן לך צ'אפחה ידידותית בפעם האחרונה לפני שנתיים, זה שאתה לא רוצה שיעמוד מאחור בשום צורה. ובראש של הסמנכ"ל הקירח עוברת מחשבה אחת בלבד: "ד' הנזק הזה שוב דפק ת'מכונה", והוא מחשב את הנזק בראש.

היום אני מפוטר, כי (1) אני דווקאיסט, (2) אני תמיד נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, (3) אני עולה להם ביוקר גם כשאני לא, (4) כל התשובות נכונות.

אתמול בהיום אני מפוטר