היום אני מתחרפן

היום אני מפוטר. טוב, מה חדש? לא, אתם לא מבינים, הפעם זה אמיתי. למה? כי לא קרה היום כלום, פשוט כלום. אם היה קורה משהו – הבוסים היו מתעלמים מקיומי ונותנים לי להריץ עוד יום במסלול הסבוך שבין פינת העישון, שולחן הקפה, השולחן של הכוסית של המשרד, השירותים ועוד כל מיני מקומות שבהם אני משתדל להיעלם אליהם מדי פעם.

כשלא קורה כלום, אנשים מחפשים אקשן. גם בוסים, כמובן, אולי אפילו בעיקר הם. כשבוסים רוצים אקשן הם מזיינים את המזכירה, משחקים סוליטר או מתחילים לפטר. וכשהם מתחילים לפטר, הם בדרך כלל מוצאים. זהו, היום אני מפוטר.

ספיישל חד פעמי: היום אני לא מפוטר

נמאס לי לראות שחורות. אני רוצה לחשוב חיובי. אני רוצה אוטו. לא, אני לא רוצה אוטו. אני רוצה נהג צמוד שיסיע אותי ממקום למקום. לא, אני לא רוצה נהג צמוד. אני רוצה שכולם ירצו לבוא אליי ולא אצטרך לצאת מהבית. אני רוצה שיהיה לי שולחן סנוקר אמיתי בסלון ולתחזק חשפנית שתהיה רק שלי. ככה אנשים יבואו אליי.

היום לא מפטרים אותי. כי אני אופטימי. וכשאתה אופטימי אתה מחייך. וכשאתה מחייך, הם חושבים שהכל מתבצע כשורה. כי בוסים הם לא עם שבודק דברים לבד. יש להם אנשים בשביל זה. בוסים הם אנשים שחיים על פי תחושות. תרוץ במסדרונות והם יהיו בטוחים שאתה חסכוני ויעיל. תברך אותם לשלום והם יחשבו שאתה חולה עליהם. תעשה קולות של מחדד והם יישבעו שהעיפרון שלך מחודד. תמשיך לעשות את מה שאתה עושה – גם אם אתה העובד הכי גרוע שעדיין לא חתם בלשכת התעסוקה – ובסוף הם אפילו יציעו לך לרדת איתם לסיגריה.

אתמול בהיום אני מפוטר