היום אני סופגניה

היום, לראשונה מאז שחוש הריח המפותח שלי החליט שהולכים לפטר אותי, קרה משהו דרמטי במשרד – משהו שאחריו שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה לפני שהמשבר החל לחלחל. ברגע אחד, כשהשעון הראה על 11:15, החלו חבילות קרטון להיכנס בזו אחר זו לקומת המשרדים שלנו. רוב העובדים התבוננו בחבילות כמו שמילואימניקים חרמנים מסתכלים על פאטימות בשכם. אני עמדתי מהצד וניסיתי לדמיין מי יהיה הראשון שיתפוצץ.

למה יתפוצץ? כי ככה זה בתקופות של מיתון: אומנם רוב המפוטרים הם סתם חננות, לוקחים את הקקטוס שלהם הביתה ומתחילים לשלוח קורות חיים, אבל ביניהם תוכלו למצוא גם כאלה שלא מתביישים לקנות גלילון יד שנייה ממחבל או סתם מטען בשביל הנקמה.

פתאום, רגע לפני שהתפוצצנו, מישהי פתחה את החבילות והוציאה ממנה כמה סופגניות עתירות שומן במילויים שונים – ריבה, שוקולד, גבינת עיזים ואפילו ווסאבי. כן, וואסבי. כולם התנפלנו, דחפנו, בלסנו, חיסלנו, וידאנו הריגה. ואז, רק אז התפוצצנו.

סופגניה מתוקה = חיים מרים

ועכשיו רגע של תובנה (דקה וחצי אחרי, 20 קילו יותר): שבועיים אני מנסה להידחק מחוץ לשדה הראייה של הבוס הגדול, והנה, הפיתוי הראשון שהגיע אלינו למשרד (אפילו חב"ד הפסיקו לשלוח את העוגיות שלהם) – זה מה שגורם לי לרעות בסופגניות ולהיראות?

היום, ממש היום, יפטרו אצלנו שני אנשים – אותי ואת הבהמה שבי, זה שדפק שתי סופגניות די מזעזעות בלי למצמץ. וזה ממש מעצבן, כי ככה זה אצל בוסים שמחלקים סופגניות: הם מנסים להמתיק לך את היום רק כדי שהתוספת המרה שלהם לחיים שלך, תשב לו כמה שפחות על המצפון.

אתמול בהיום אני מפוטר