החורף יפטרו אותי

הדיכאון הזה גומר אותי. אם לא הספיקה העובדה שאין יום שבו אני לא מנסה לשדל את מעבידיי בטובות הנאה מיניות כדי שלא יפטרו אותי – הגיע החורף בבת אחת. כל המשרד לובש אפודות, סריגים, מעילים, ורק אני, ד' האומלל, מצטנף בפינה שלו לבוש בחולצה קצרה ודקה.

עוד מעט אני בן 30, מובטל בן 30. אני מדמיין את עצמי רודף אחרי שוטרים, כי הם רודפים אחרי תאילנדים, כי הם רודפים אחרי חתולים, כי הם רודפים אחרי עכברים, כי הם רודפים אחרי גבינה צהובה עבשה, שאריות ממקרר של איזה מליין שעושה 3,000 שקל במשרה חלקית בחברת היי-טק בגבעתיים.

הסמנכ"ל הקירח מסתובב במסדרונות כשכובע גרב לראשו. המזכירה מתכרבלת בצעיף תימני כבר שבוע, מעודכנת כאילו היתה בת אחותו החטופה של דני רופ. הרבה זמן לא ראיתי את המנכ"ל – הוא בטח לא יוצא מהמשרד החמים והנעים שלו.

פעם גם לי היה מזגן במשרד, שגם חימם וגם קירר עד שיום אחד שבק חיים דווקא ביום הכי חם של השנה. בית השחי שלי התמלא באותו יום באגם של זיעה והכוסית של המשרד נתנה לי את המבט המזלזל שלה. השמוקים מהתחזוקה הבטיחו שיסדרו לי את המזגן בחורף, כי הטכנאי בחופשה. אז היתה לי מילה בחברה, אבל אני חמוד כזה, אז החלטתי לסבול בשקט.

היום אני במצב של הקפאה: גם אין לי מילה בחברה, גם אין לי חימום במשרד וגם – ואולי בעיקר – עדיף שלא אתלונן על כלום, גם אם אקפא למוות. כי לאנשים שמאבדים את העבודה הרבה יותר קר בחורף. אוף, יש לי עור ברווז כשאני רק חושב על זה.

אתמול בהיום אני מפוטר