נו, תפטרו אותי כבר

עוד סופ"ש חרדתי מאחוריי ועדיין לא פיטרו אותי. מה כבר ביקשתי? שתבצעו בי המתת חסד מקצועית ותתנו לי לתרום את איבריי הלאה? נו, תפטרו אותי כבר, אתם שומעים?

ובינתיים, הטור הפופולרי שלי עושה את שלו ואנשים מגיבים אליו לא רע בכלל. כולם שואלים מי זה הד' הזה, כולם רוצים לתת לי עבודה, כולם תומכים ומתוקים, אבל אף אחד מהם לא מוכן לפטר אותי (דמיינו סמיילי הפוך).

בין כל הטוקבקיסטים, מצאתי גם אנשים שמעבר להערות על אפרוחי הפולין ששרדו את השואה אבל מצאו את מותם למען הפוך שלי, הצליחו לעורר קושיה חשובה ביותר: "ד' היקר", אחד מהם כתב, "אם אתה כל כך חושש לגורלך למה אתה מבזבז את הזמן שלך על תיעוד הפיטורים העתידיים ולא משקיע את זמנך בעבודת כפיים קשה יותר כדי להוכיח לבוסים שאתה באמת יעיל?".

מכור למחשבה

ובכן, האמת? לא חשבתי כל כך לעומק. בער בי יותר ללכלך על הסמנכ"ל הקירח, המנקה, הכוסות החד פעמיות שנעלמו, הרד מאג במקום טייסטר'ס צ'ויס, הכוסית שלא סופרת אותי ושאר החומרים שמהם עשויות צרות משרדיות. פשוט לא חשבתי.

היום אני מפוטר. לא בגלל שאני לא עובד מוצלח שחוטא בכתיבה ממורמרת ששורפת את תאי המוח שלכם, את הכסף של המנכ"ל שלי ואת הזמן היקר שבו אני יכול באמת להילחם על פיטוריי, אלא בגלל שאני מכור למחשבה הזו, שהיום יפטרו אותי.

תקראו לי פטר, תגידו שד' נפטר, תבואו איתי לאפטר פארטי, אבל בעיקר תפטרו אותי כבר. אני מתחנן, אני פשוט לא יכול אחרת. בינתיים, עד הטור של מחר, אני מתפטר, אבל לא הולך לשום מקום.

אתמול בהיום אני מפוטר | מחר בהיום אני מפוטר