חשבתם שפיטרו אותי, אה?

חשבתם שפיטרו אותי, אה? אז זהו שלא, בסך הכל הייתי חולה קצת. כולה יומיים לא הייתי במשרד וכבר כולם חשבו שזה נגמר. לא בקטע של לגסוס מהמחלה, חלילה, אלא בקטע תעסוקתי.

המזכירה שלחה זר פרחים שצורף אליו פתק "בהצלחה בהמשך הדרך", שמי נמחק מרשימת המדוורים, האיש מהפיצוציה הפסיק לשמור לי ווינסטון לייטס סופט בסוף היום, אנשי הקשר שלי שאלו מי מחליף אותי.

טלפון אחד מאנשים שדואגים לבריאותי, לא קיבלתי.

אז תודה על ההתעניינות, זה באמת נוגע ללב, אבל אני חי וקיים ובעיקר נהנה מכך שמישהו כאן עדיין משלם על אפס התפוקה שאני מייצר, במיוחד בימים האחרונים כשגססתי מתחת לפוך כל הדרך אל הבנק.

המשרד מתפקד בלעדיך

אבל למרות ששאריות מהדלקת עדיין בתוקף, אין לי ספק שהיום יפטרו אותי. פתאום איזה מנכ"ל מגלה שהמשרד יכול לתפקד גם בלעדיך, פתאום סופרים לך ימי מחלה, פתאום דורשים ממך לחסל את ימי החופשה, פתאום מגיע סוף השנה, פתאום מישהו דופק בדלת ואומר: "ד', אתה מפוטר, אבל העיקר הבריאות, כן?". כי זה לופ כזה: החשש למקום עבודתך עושה אותך חולה וכשאתה חולה אתה חושש למקום עבודתך ואז נהיה עוד יותר חולה.

שנייה, המנכ"ל עובר בחוץ, זה הזמן להשתעל. כן, חברים, ככה זה: אם אתם כבר חולים, תיראו חולים עד הסוף, כולל הטיפות האלה שעושות דמעות בעיניים, הקביים ששמרתם מתאונת האופנוע האחרונה ומחוות גופניות מוגזמות שאם לא יצליחו להשאיר אתכם בעבודה, לפחות יגרמו לאיוושה קלה בלב של הבוס שלכם בשנייה שהוא קורא לכם לשיחה שאתם כל כך חוששים ממנה.

לטור הקודם בהיום אני מפוטר | מחר בהיום אני מפוטר