היום אני מפוטר, בטוח

המבטים של סמנכ"ל המכירות הקירח אומנם הפחידו אותי, אבל אני עדיין כאן. בינתיים אני מתאפק, לא מתאפק לשלוח קורות חיים, לא מתאפק לדפוק על דלתו של המנכ"ל ולבקש הבהרות לגבי מעמדי, מתאפק ללכת לשירותים. אם אני אלך לשירותים, יש מצב שמישהו בכיר יעבור במסדרון וכשיגיע לשמי בטבלת האקסל הוא יזכור את הדקות שגזלתי בהליכה חסרת אחריות ומיותרת לבית שימוש. אז בינתיים אני מתאפק.

די, זה לא בריא להתאפק. הנזק הבריאותי, כמו גם הנזק התדמיתי של מי שמסרב לתוכנית ההתנתקות ולא מתפנה, גדול יותר מכל אימת מנהל חסר תועלת שיתפוס אותך על חם. אז תסלחו לי, אני הולך לחרבן.

מנקודת מבט של המקלדת (שלוקה בתסמונת טורט מקלדות): ד' הבן זונה קם מהכיסא אחרי שדפק לי במוח על כל אות אהו"י אפשרית. דוגרי, אני כותבת פי מיליון יותר טוב מהמאדר פאקר הזה. פאק, הוא חוזר.

אני והמנכ"ל

טוב, ניסיתי, אבל המנכ"ל עבר במסדרון, אז חזרתי לשולחן שלי. עכשיו הדרך פנויה, אני מנסה שוב. זהו, אני בשירותים. כל כך טוב השחרור הזה. נשאר לי רק לנגב ולחזור למקלדת הארורה שלי. אבל רגע, בכמה קוביות נייר טואלט משתמשים בזמן מחזור, כלומר מחסור, זו סתם היתה טעות פרוידיאנית. לא, ברצינות, קוביה אחת? שתי קוביות? ארבע?

אני עומד מול הברז, המים זורמים והמנכ"ל עומד בברז שמשמאלי, מביט בלובן שיניו במראה וכמובן לא שם לב אליי או שם לב אליי ומחליט שאני לא שווה תזוזת מפרקת או גלגול אישון ימינה. אבל אני יודע מה לעשות: אשתמש בדיוק בכמות הנייר לניגוב הידיים שהמנכ"ל ישתמש. הוא יגלול ואני אגלול, הוא ימשוך וגם אני אמשוך. והנה זה מתחיל: הוא מנער את הידיים ומתחיל לגלול. וגם אני. והוא מושך. וגם אני. והוא ממשיך למשוך, אבל הנייר בצד שלי נגמר. כמה סימבולי. ברור שעכשיו יפטרו אותי.

אתמול בהיום אני מפוטר | מחר בהיום אני מפוטר

עוד בקריירה