היום יפטרו אותי

זהו, הולכים לפטר אותי. אני מרגיש את זה. לא מרגיש, יודע. אני יודע שהיום יפטרו אותי. תבינו: יש לפחות ארבעה אנשים עם משכורת נמוכה יותר משלי, לפחות 10 עם מוסר עבודה מוסרי יותר משלי, לפחות 35 עובדים שנחוצים למערכת הרבה יותר ממני. הערב, כשאעלה על קו 56 בדרך לחתולה המעופשת בדירה השעירה שלי בדרום תל אביב, זו תהיה הפעם האחרונה שלי בגבעתיים.

אתמול הבוס קרא לי לשיחה ב-11:00. ב-10:52 הלכתי להשתין מרוב לחץ. אחרי פחות מדקה הבנתי שאני צריך גם מספר שתיים. הגעתי אליו מתנשף דקה לפני השיחה, אבל הוא התנצל שהוא חייב לעוף בגלל משהו דחוף וידבר איתי יותר מאוחר. היותר מאוחר הזה עדיין לא הגיע.

עדיין לא אכלתי היום מרוב לחץ. לא היה לי אומץ לשאול אותו, כי אף נידון לכיסא חשמלי שפוי בדעתו לא יבדוק עם הבחור שמרים את השאלטר למה זה מתעכב. ניסיתי לברר אצל המזכירה אם היא יודעת מתי הפגישה שלנו, אבל היא בקושי זכרה שאני עובד שם. פאק, זה סימן רע, לא?

כשאחזור מהארוחה - יפטרו אותי

למעשה, הכל התחיל ביום חמישי האחרון, כשנפרדנו אצלנו במערכת משני אנשים מאוד נחמדים שעבדו איתנו. יין הפטישים זרם כמו מים, עוגת גבינה ותותים ואחותה העשויה משוקולד מילאו את כרסינו והנאומים המשתפכים גרמו לכולם לחייך, כי כולם פרגנו כל כך והבטיחו לשמור על קשר.

ופתאום העוגה חנקה את גרוני: הגעתי הבוקר מאוחר יחסית, לקחתי יומיים חופש בתקופה לחוצה, למרות שביקשו מכולם לשמור את החופשות שלהם למועד רגוע יותר, ואני לא מלקק לבוס אף פעם, בקושי מסתכל עליו כשהוא עולה איתי המעלית. כי יש לי מנטליות כזו, של שק חבטות, מיץ אשפתות, אבק מצגות.

קוראים לי ד' (השם המלא שמור במערכת, עד שלא אהיה חלק מהמערכת). היום, עד שאחזור מארוחת הצהרים, יפטרו אותי. יגידו לי שזה לא אני, אלא המצב. מחר אתחיל לארוז, מחרתיים אשלח קורות חיים, בעוד שלושה ימים אחתום אבטלה, בעוד ארבעה ימים אתאבד, בעוד חמישה ימים הלוויה, בעוד שישה ימים התולעים יתחילו לכרסם, ואז שבת. מנוחה. לא נוגעים יותר בעבודה. אופס, לא תהיה לי עבודה.

- המשך יבוא (אם לא ינשלו אותי מהמקלדת) -

לטור של מחר