העצמאות הפרטית שלי

יום העצמאות הוא אמנם יום חג לאומי, אבל חלקינו יכולים לחגוג אותו גם כיום חג אישי. במילון הישן בבית מצאתי כי ההגדרה ל"עצמאות" היא "אי תלות באחרים" וכי ה"עצמאי" הוא זה ש"ברשות עצמו". אולי לא מפתיע למצוא מיד לאחר מכן את המילה "עצמה" המבטאת כוח וחוזק.

האדם העצמאי אכן נראה פעמים רבות כחזק יותר, אוטונומי, כזה השולט בעתידו וקובע את סדר יומו כל יום מחדש. לא אחת נמצא את עצמנו מפנטזים על היום בו נשאיר את העבודה המשעממת שלנו כשכירים מאחור ונפתח דרך חדשה בעסק עצמאי. אבל, כולנו יודעים שלהיות עצמאי זה גם מפחיד. בדיוק כשם שהעצמאות מעניקה אי-תלות בבוס, היא גם מותירה את העצמאי תלוי בעצמו ותו-לו, ולפעמים גם אחראי לאחרים.

לכל אחד מאיתנו יש חלום להגשים, אבל כשנוספים לכך שיקולים כלכליים, משפחתיים ופרקטיים אחרים, החלום הזה הולך ומתרחק. הצורך בפרנסה ובפתרונות כספיים בטוחים גובר על מטרות בלתי מוגשמות והעבודה הופכת לאמצעי בלבד להשגת מטרות אחרות. החלומות במקרה הטוב הופכים לתחביב או במקרה הרע נשכחים מאחור. לפעמים פשוט קשה למצוא את הכוחות להתמודד עם מציאות שכבר נבנתה ולעשות שינוי.

יחד עם זאת, יש כאלה שהצליחו להעלות מהקבר חלומות ישנים, להצמיח להם גבעולים ולתת להם לפרוח בשנית. ולא, לא מדובר דווקא באנשים מאד עשירים או בני עשירים, מהמעמדות הגבוהים. אלה אנשים כמוני וכמוך, עם משכנתא, ילדים ובעיות פרנסה. דבר אחד בטוח – מדובר באנשים עם המון אומץ ותעוזה.

אז לכבוד יום העצמאות, החלטנו להביא לכם שלושה סיפורי עצמאות אישיים, אינדיבידואליים. איך באמת אנשים מצליחים להגדיר את עצמם מחדש, לבנות את עולמם מאפס ואפילו להתפרנס מכך לא רע? הסיפורים המרגשים שלפניכם יעשו לכם את החג.

ממנהלת דפוס לשף קונדיטורית

סיגל קרפל, שף קונדיטורית, גילתה את אמנותה רק בגיל 34. למרות שתמיד נמשכה לתחום האמנות ואף למדה רישום, ציור ועיצוב גראפי, במשך שנים היא לא מצאה ביטוי לכשרונה. 11 שנים עבדה סיגל בבית הדפוס של אביה, ורק אחרי 9 שנים אזרה די אומץ כדי לומר לו שלא תוכל לקבל את ניהול העסק, כפי שייעד לה.

"בית הדפוס היה מפעל החיים של אבא שלי", מספרת סיגל, "עסק מאד מצליח שייעדו אותו לי כבת שלישית. היה לי ברור שאם אעזוב את העסק, הוא ייסגר". האחריות לסגירת העסק המשפחתי הייתה כבדה. המפעל פרנס מספר משפחות וסיגל אהבה לעבוד עם אבא שלה ועם האנשים במפעל, אלא שהיא מצאה את עצמה במשך שנים רבות עובדת מידי יום תחת פלורוסנט, בעבודה משרדית אדמיניסטרטיבית שלא הצליחה להתחבר אליה. התפקיד שלה בבית הדפוס אמנם הקנה לה מעמד, משכורת יפה והטבות, אבל זה לא היה מה שהיא רצתה: "קינאתי באנשים כמו בעלי, שאוהבים את המקצוע שלהם. זה כל מה שרציתי – להתפרנס בכבוד, לגדל ילדים וליהנות ממה שאני עושה".

סיגל מספרת כי במשך שנים חשה שחייה האמיתיים התחילו משעה 17:00 בערב. תוך כדי העבודה בבית הדפוס התחילה ללמוד לימודי ערב ב"תדמור", לאפות עוגות בערב מהבית ולחלק אותן כמתנות לחברים לאירועים מיוחדים. סיגל זוכרת את הרגע המדויק שבו התגבשה בה ההחלטה להפוך את העוגות למקצוע: "הבאתי עוגות לכבוד יום הולדת של חבר. כשהגיע זמן חלוקת העוגות, כולם ביחד אכלו את פאי השוקולד שהכנתי. פתאום שרר שקט מוחלט ורק אנחות 'מממ' של הנאה נשמעו מהאורחים. הרגע הזה הדהים אותי". היא מספרת כי עוד באותו ערב חזרה הביתה וסיפרה לבעלה שזה מה שהיא תעשה בחיים.

את הידיעה הסופית על היפרדותה מהעסק המשפחתי העבירה סיגל קרפל לאביה לפני חמש שנים במכתב מרגש שמסרה לו ביום ההולדת ושעד היום שמור אצלה קרוב. מרגע שנפלה ההחלטה, לא עברו שלושה חודשים, וסיגל כבר העתיקה את חייה ללונדון, שם למדה את המקצוע בבית הספר הנחשב "קורדון בלו".

סיגל מזכירה את בעלה, שתמך בה בהחלטתה והסכים להפסיק פעילותו בארץ למשך שנה שלמה ולעבור לגור בעיר זרה, כדי שהיא תוכל להגשים את עצמה. על הדירה בארץ עוד הייתה משכנתא והמחייה בלונדון, כידוע, יקרה: "העברנו את הדירה בארץ לשכירות, לקחנו את כל החסכונות, את כל הפיצויים ועם עזרה מההורים שילמנו את הלימודים". סיגל מספרת כי במשך שנה חיו בצמצום, בלי טלוויזיה ובלי מותרות. בית הדפוס בארץ נמכר, וההורים המשיכו לעודד אותה להגשים את חלומה.

אחרי החזרה לארץ, סיגל המשיכה לאפות עוגות וליצור פרלינים וקינוחי שוקולד מהבית, בעיקר כמתנות לחברים. בהמשך הגיעה ההחלטה לפתוח עסק - היא שכרה סטודיו, ציידה אותו באופן מקצועי ולאט לאט החלו להגיע לקוחות, בעיקר מפה לאוזן. בכל עוגה השקיעה שעות רבות של עבודה פרטנית ויסודית. היא הקפידה לא להתפשר על חומרי גלם והסכימה לרכוש רק את הטוב ביותר. מהר מאד היא מצאה את הנישה שלה בתחום: "רציתי להכין רק עוגות גורמה מושקעות. לא רציתי להתפשר וזה התבטא במחיר ששילמתי על חומרי גלם, בשעות עבודה ובסופו של דבר גם במחיר העוגות. אבל הסתבר לי שיש די הרבה אנשים שמחפשים דווקא את העוגות הייחודיות הללו".

סיגל קרפל מייצרת קינוחי גורמה לצד עוגות ביתיות, לפי הזמנה אישית בלבד. כל עוגה טעימה להפליא, מפוסלת בקפידה באמנות ובדמיון רב ותוך השקעה בפרטים הקטנים ביותר. מלבד זאת, יש לה כבר שני ילדים והיא גם מלמדת בבית ספר "בישולים" במגמת קונדיטוריה. סיגל מעידה על עצמה כי חייה עברו שינוי מהפכני: "אני קמה בבוקר, אומרת תודה ומתרגשת לפני שאני הולכת לעבודה".

מהפקות טלוויזיה לסדנאות לתינוקות

אילנית שחורי עשתה מעבר בין שני עולמות מנוגדים. את דרכה המקצועית התחילה כחיילת בגלי צה"ל, משם התברגה כמפיקה ב"רשת", ב"שידורי שילון הפקות". בהמשך לקחה אחריות להפקות באולפני הרצליה, בערוץ הילדים ובערוץ לוגי. עולם הטלוויזיה ניסה להשתלב בחייה הפרטיים שכללו בין היתר גם בעל ושני ילדים. למרות הסיפוק הרב, התוצאות הטובות, הפידבקים והעניין ששאבה מעבודתה, כשהגיעה לגיל 34, אחרי 12 שנות עבודה בהפקות, היא החליטה שהגיע הזמן לעשות שינוי.

"העבודה כמפיקת טלוויזיה היא תחת לחץ אדיר, שעות עבודה רבות וטלפונים סביב השעון", מסבירה אילנית. "גם אם מגיעים הביתה בזמן אחרי שכל האייטמים נסגרו כהלכה, תמיד יש הפתעות, פתאום הכל נופל וצריך להתחיל מחדש". היא מוסיפה כי פעמים רבות חשה כי העבודה נעה בגלים קצובים, עולים ויורדים מקיצוניות אחת לאחרת. עבודת ההפקה גלשה לא אחת לשעות שבהן הייתה כבר בבית, והטלפונים לא הפסיקו לצלצל גם בשעות בהן הייתה צריכה לבלות עם הילדים. "בשלב מסוים הרגשתי שהעבודה תופסת יותר מידי את המקום של הילדים והמשפחה", אומרת אילנית", "ואז החלטתי לעשות שינוי".

נקודת המפנה אצל אילנית אולי לא הייתה מקרית. בזמן שעמדה בצומת דרכים והתלבטה לגבי המשך חייה המקצועיים, היא מצאה את עצמה נמשכת לנושא הריון ולידה. חברתה הטובה הכירה לה את שיטת "צעד ראשון". מדובר בשיטה המבוססת על התעמלות פלדנקרייז לתינוקות לשנתיים הראשונות בחיים. השיטה כוללת תרגול חוויתי משותף של אמא ותינוק לפיתוח שיווי משקל, הכנה לקראת התהפכות והליכה ולא פחות חשוב מכך, זמן איכות משותף: "חברה שכנעה אותי לשמוע הרצאה בנושא, התלהבתי והחלטתי ללכת ללמוד את השיטה".

תוך כדי שנת הלימודים הראשונה, שחורי עדיין המשיכה לעבוד כמפיקה: "השקעתי כסף בלימודים מבלי שידעתי אם אעסוק בכך. לא האמנתי שהשינוי יגיע כל כך מהר". לימודי השיטה נמשכים שנתיים, כאשר אחרי שנה מקבלים התלמידים הסמכה ותעודה לעבוד עם גילאי 0 עד 1/2 שנה, ובתום שנה שנייה מקבלים תעודת הסמכה לעבודה עם תינוקות עד גיל שנתיים.

אילנית הפתיעה אפילו את עצמה, כשאחרי שנת הלימודים הראשונה כבר עזבה את תחום ההפקות ופתחה בביתה בגני תקווה סטודיו מקצועי לכל דבר: "ההחלטה לעזוב את ההפקות הייתה קשה. בכל זאת, תחום מעניין ודינאמי, עם מעמד, יוקרה ומשכורת טובה. אבל הרגשתי שאני חייבת לנסות את המקצוע החדש". היא מעידה כי בתחילת הדרך המשכורת הייתה נמוכה, הרבה יותר נמוכה ממשכורתה הקודמת. הדבר נבע בעיקר בעקבות ההקמה של העסק מאפס. לכך נוספת העובדה שהתחום מבוסס על לקוחות מתחלפים מגיל אפס עד שנתיים, דבר שדורש שיווק ומציאת לקוחות חדשים כל פעם מחדש.

אילנית התחילה בקטן ולאט לאט צמחה. מפה לאוזן הגיעו לקוחות נוספים ומקבוצה אחת קטנה של שתי אמהות ותינוקות, היא כיום מדריכה מספר קבוצות המונות עד 5 אמהות. לא פחות חשוב מכך, היא מעידה שבן זוגה עודד אותה לאורך כל הדרך עד שהשיגה את מטרתה.

כיום, אילנית כבר אם לשלושה ילדים, חייה השתנו ללא הכר. מסדר יום מלחיץ ומטורף, היום שלה הפך רגוע ונעים: "כל המרפקנות והלחץ שהיו בטלוויזיה נעלמו. פתאום מצאתי את עצמי יותר בבית, מקבלת את הילדים בצהריים בבית ומבלה איתם זמן איכות. העבודה כיפית ורגועה, האימהות נינוחות, התינוקות הם הלקוחות המקסימים ביותר שאפשר לבקש והסיפוק בעזרה להם הוא אדיר". שחורי מעבירה מזה שנתיים סדנאות לליווי התפתחותי לתינוקות בשיטת "צעד ראשון" וסדנאות לעיסוי תינוקות ושעורים פרטיים בתחום. היא עוד ממשיכה להציב לעצמה מטרות לעתיד - להרחיב את העסק, להמשיך ללמוד ולפתוח מרכז בו תוכל להעסיק מדריכות נוספות.

לסיכום, אילנית שחורי משאירה אותנו עם מסר מעודד: "אם אדם מרגיש שהוא נמצא במקום שלא מתאים לו, שבו הוא לא ממצה את עצמו, אסור לו לפחד לעשות שינוי. לחזור אחורה תמיד אפשר, אבל השינוי כל כך מרענן - הוא עושה אותך מאושר".

מניהול לקוצ'ינג

אביגיל סלבר עשתה שינוי בחייה המקצועיים בשלב בחיים שבו רובנו לא חושבים על שינויים. לפני חמש שנים, בת 45, נשואה עם שתי בנות, כלב לברדור ומשכנתא, החליטה שהגיע הזמן לצאת לעסק עצמאי. באותה תקופה עבדה כמנהלת חנויות ברשת "נגב קרמיקה", לאחר מספר תפקידי ניהול לא קטנים בחברות אחרות: "ניהול הרשת, בשלב שבו נכנסתי לתמונה, היה אתגר גדול שכלל בניה של הרשת כמעט מאפס. זה אומר ניהול של 100 עובדים, הדרכה, עבודה עם אדריכלים ובניית נהלים". סלבר מוסיפה כי התפקיד היה תובעני, במיוחד בשעות העבודה ובהתרוצצויות בכל הארץ: "לאחר מספר שנים התעייפתי פיזית, אבל בעיקר הרגשתי שמיציתי את האתגר. הרשת הגיעה למקום טוב ואני כבר הייתי צריכה אתגר חדש".

כשאביגיל התפטרה מעבודתה היא השאירה מאחור תפקיד בכיר, משכורת טובה, רכב ותנאים טובים. היא עזבה בלי תוכנית, בלי לדעת לאן הלב ייקח אותה: "לא פחדתי. סמכתי על עצמי, ידעתי שהשלב הבא יהיה מדהים כמו קודמו. הייתה לי אמונה מלאה בעצמי וביכולות שלי". לכן, אחרי שעזבה את "נגב" לקחה חצי שנה של חופש, למדה כמה קורסים בפן הרוחני וניקתה את הראש.

לאביגיל ולמשפחתה לא הייתה הרבה עזרה מבחוץ, לא מההורים ולא מגורמים אחרים. על ביתם יש עדיין משכנתא ואת כל רכושם השיגו במו ידם: "כשעזבתי את 'נגב' לקחתי עוד משכנתא רק כדי לא להתפתות לעבוד במקום אחר שאני לא שלמה איתו. המשכורת שלי הייתה מאד דומיננטית בבית ולתקופה מסוימת נאלצנו מאד להצטמצם". אביגיל מוסיפה כי למרות הקשיים, לאורך הדרך בן הזוג והילדים תמכו ועודדו אותה למצוא את המטרה הבאה.

הרקע האקדמי של אביגיל הוא תואר ראשון בעבודה סוציאלית קלינית ותואר שני במנהל עסקים, שיווק וייעוץ ארגוני. לכאורה שני חלקים מנוגדים, אך אביגיל מצאה בהם דווקא חלקים משלימים: "הידע בפסיכולוגיה מצד אחד ובניהול עסקים מצד שני כיוון אותי לתחום החדש של קוצ'ינג אישי, עסקי וארגוני". היא מספרת שלאחר הפרידה מ"נגב" לא ידעה שתעסוק בקוצ'ינג, אבל אז פנו אליה ספקים שאיתם עבדה ב"נגב": "הם ביקשו ממני שאעשה עבורם את מה שעשיתי עם העובדים שלי. אלה היו הלקוחות הראשונים שלי, ומאז מגיעים אליי מפה לאוזן".

למרות ניסיונה הרב, אביגיל לא מפסיקה ללמוד. כיום היא מסיימת תהליך הסמכה לקבלת תואר קוצ'ינג בינלאומי CPCC. היא עוסקת מזה 4 שנים בקוצי'נג ובייעוץ לארגונים וללקוחות פרטיים, הן בפן האישי והן בפן העסקי, ואפילו בייעוץ למשפחות ולמשקי בית. את אחד מחדרי הבית הפכה למשרד וחדר אחר הפכה לחדר קליניקה למפגש קבוצות. אמנם שעות העבודה לא התקצרו, אבל אופי העבודה השתנה: "העבודה מושתתת יותר על אנשים, על יצירת הצלחות, התחברות לחלומות והגשמה עצמית". גם השכר בא לצד העסק החדש ואביגיל מעידה כי למרות הקושי הכלכלי ההתחלתי בשינוי שעשתה ובבניית העסק, כיום היא מרוויחה יותר מהמשכורת הקודמת שלה כשכירה.

לסיום, אביגיל סלבר מעבירה לנו מסר חשוב ליום העצמאות: "אסור לפחד לעשות שינוי, כי המחיר גרוע יותר אם נשארים במקום לא טוב. אנשים אולי מפחדים מחופש, הם מוצאים בו משהו לא ידוע, עמום ולא בשליטה, ומעדיפים להישאר ב'לא טוב' הידוע. לכאורה במצב הזה אתה יותר מוגן, אבל בפועל אתה מצמצם את עצמך. הקריירה שלנו היא חלק מהותי מההגשמה העצמית שלנו ולא נכון להתייחס אליה רק כפרנסה".