סטודנטים חופשיים

אם לוקחים את רשימת מצליחני ישראל, מזדקרים ביניהם שמותיהם של אנשי העסקים יצחק תשובה ולב לבייב, שעשו את הונם העצום ללא המסלול האקדמי. השניים האלה, והם לא לבד, הוכיחו שאפשר להתבסס על כישרון במקום על ציונים. קשה למצוא מי שיחלוק על הצלחתם, ועל רקע פתיחת שנת-הלימודים באוניברסיטאות ובמכללות מתבקש לשאול מדוע צעירים כה רבים משוכנעים שבלי תואר אין להם סיכוי להצליח. הרי מאוד יכול להיות שלו השקיע את אותה להיטות בשטח, היו משיגים את מטרתם בצורה טובה לא-פחות.

קחו למשל את אלי לנדאו, לשעבר ראש עיריית הרצליה ויו"ר חברת החשמל, שפילס את דרכו ללא תואר אקדמי אחד. "אותי שאלו 'מה למדת' רק לקראת תפקידים ציבוריים", הוא אומר. "הייתי 15 שנה ראש עיר, ישבתי במועצת המנהלים של השק"ם, חברת החשמל, הייתי עוזר שר החקלאות ושר הביטחון. בגיל 55-60 בא אדם כמוני לנהל חברה, מה יגידו, 'אין לאיש ידע'? לכן יש סעיף 'ניסיון וכישרון' שנועד לעקוף, ובצדק".

אתה מכיר עוד אנשים שדילגו על האקדמיה והצליחו?

"גנדי, שאמר על עצמו שיש לו תואר 'בוגר ג'וערה' (בית-הספר לאימון של חברי ההגנה, ד' ש') הוא דוגמה נהדרת. היה לו את אוסף הספרות הכי עשיר של ארץ-ישראל, האיש קרא הכול, דיבר בעברית צחה וידע כל צמח, כל נהר וכל ואדי. הוא לא למד, ואריק לא למד, ופרס, טוב, הוא כבר אי-אפשר לדעת מה למד ומה לא. מנהלים ומנהיגים זה כישרון מולד שאינו נלמד, והוא נחשף במהלך החיים".

ההורים שלך לא לחצו שתלך ללמוד?

"כן, ואכן למדתי מדע המדינה והיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל-אביב, שנה ראשונה ושנה שנייה, ואז החיים משכו אותי למלחמות ולתפקידים. כעבור שנים, כשהקמתי עם אוריאל רייכמן את המרכז הבינתחומי, למדתי שנה ראשונה משפטים. באמצע הדרך הרמתי רגליים והלכתי, והיום אני מצטער".

במה בכל זאת אתה מתגאה?

"אני בוגר האוניברסיטה של מקסים גורקי. בספרו 'אוניברסיטאות שלי' הוא מדבר על האוניברסיטה של החיים. האוניברסיטה המרתקת הזאת היא האוניברסיטה שלי, וחלק גדול של המנהיגות שצמחה בישראל גדל על ברכיה של האוניברסיטה הזאת".

והיום?

"היום כל טייס מתחיל נכנס לאוניברסיטה, וזה טוב. יש דברים שהזמן גרם. היום לא מספיק להיות רופא דוקטור, צריך להיות ייחודי במדעי האצבע והעין, ולכן השפעתי על ילדיי בכיוון של השכלה כללית וייחודית".

מה הם למדו?

"ארבעתם עורכי-דין מוסמכים".

תואר ראשון במלחמה

הפוליטיקה הישראלית היא מסלול עוקף לא רע בכלל למצליחני המחר. במערכת הבחירות האחרונה, למשל, צצו שני שמות בשני מחנות. בליכוד היה זה משה כחלון, שנבחר למקום הראשון ברשימה - כלומר השלישי, אחרי המשוריינים בנימין נתניהו וסילבן שלום - בחירה שגררה קריאות לעג לאיש האלמוני, בעל עסק קטן ונעדר השכלה. במפלגת העבודה היה זה עמיר פרץ, שהיומרה שלו לרוץ למשרת ראש-הממשלה גררה התבטאויות, כיצד זה אדם נטול השכלה אקדמית בסיסית יכול לקבל החלטות מקצועיות ומושכלות על תקציבי-עתק ומדיניות.

במקרה של השניים הללו, לא נעדרו גם טונים גזעניים - הלוא אין דומה מזרחי נטול השכלה אקדמית לאשכנזי שעקף את היכלות האקדמיה, במירוצו למשרה הרמה ביותר במדינת ישראל. לדוגמה, ראש-הממשלה לשעבר, שמעון פרס, הוא חסר השכלה אקדמית, וכמוהו יצחק שמיר, ואפילו דוד בן-גוריון אבי האומה, שהיו לו תוכניות ללמוד משפטים בקושטא, נסוג מהן ונשאר נטול תואר אקדמי.

לשמעון פרס יכול להיות תירוץ טוב: הוא צמח בשיאה של תקופה ש"קריירה" נתפסה כמילה גסה, וצעירי תנועות-הנוער נקראו להתגבר על האינטלקטואליות המופרזת של איש-הרוח היהודי ולהפנות את מרצם להגשמה. כמוהו היה ראש-הממשלה יצחק רבין, שכתב בספרו האוטוביוגרפי "פנקס שירות", כי רצה בנעוריו ללמוד באוניברסיטת ברקלי קליפורניה, אך מפקדו יגאל אלון מנע זאת ממנו בטענה שיזדקקו לו במלחמה הקרבה. רבין אכן ויתר על לימודיו, כדי להתמנות למפקד הגדוד השני של הפלמ"ח.

השירות הלוחם היה סקסי לאין-ערוך מישיבה על ספסל-הלימודים, וההשקעה במדי הצבא הוכיחה את עצמה לאורך השנים, גם כמסלול לראשי-ממשלה. המקרה של אריאל שרון, האיכר הלוחם, מזכיר את זה של רבין, ודומה שלמעט כהונתו הקצרה של משה שרת האינטלקטואל, ישראל המתינה עד לכהונתו של נתניהו כדי להתברך בראש-ממשלה אקדמאי, בעל תואר שני במינהל עסקים, שרכש בארצות-הברית.

למד, אבל לבד

בין חסרי ההשכלה האקדמית בישראל יש מעט אוטודידקטים, כלומר כאלה שרכשו בהתלהבות השכלה לא-פורמלית. אחד מהם הוא מנכ"ל אמבלייז, אלי רייפמן. בשנות העשרים לחייו, בעת שרוב בני-גילו חתרו להשכלה ולקידום, לרייפמן היו כבר שלוש חברות פעילות בייזום פרויקטים, בייבוא ובייצוא של שיש וחומרים אקזוטיים אחרים, כדבריו. מחזורי הכספים שגלגל היו במיליוני שקלים, שגדלו בסופו של דבר למאות-מיליוני הדולרים ששווה אמבלייז.

רייפמן החל ללמוד תכנות בגיל צעיר מקריאה בספרים, ובגיל עשר בערך כבר תכנן משחק ראשון. גם את שאר שטחי ההתעניינות שלו, מקבלה ועד לפיזיקה, הוא לומד עד היום מקריאה. מדובר בדמות יוצאת-דופן במגזר העסקי, מה שאולי מסביר כיצד הגיע ללמד במרכז הבינתחומי בהרצליה, באוניברסיטה העברית ובטכניון, וזאת בקורס שבנה במיוחד למינהל עסקים - academic practicality, שמחבר את השטח לאקדמיה. בנוסף הוא נותן הרצאות בחוכמת הקבלה, באוניברסיטת בר-אילן.

"כל תוארי העסקים הנוכחיים לא נותנים פרקטיקה, וזאת הבעיה - הפער בין מה שהסטודנט מצפה ומה שהחברה מצפה לבין מה שהאוניברסיטה נותנת", מסביר רייפמן. "אוניברסיטה לא מייצרת מנהלים, ואני בניתי קורס ששובר את הפער הזה, קורס חובה בכמה מהמקומות שאני מלמד בהם".

בהנהלת האוניברסיטאות לא הביעו התנגדות למרצה שאין לו תואר אקדמי?

"הם הצמידו אותי לפרופסור, שהכול יהיה תחת כובע אקדמי. צעד חסר-משמעות מבחינתי, אבל קיבלתי אותו, זה טיבה של ביורוקרטיה. נכון שחסר לי תואר אקדמי, אבל יש לי תואר פרקטי, מהרחוב. אני מלמד בבר-אילן כבר חמש שנים, בניתי קורסים, וקיבלתי מהם גם תואר דוקטור כבוד".

ולא עבר לך בראש ללמוד בכל זאת?

"רק בשביל אמי. מבחינתה, כל עוד אין לי תואר בפועל, אני חצי בן-אדם, אז הייתי פעם בדרך להירשם ל-Insead בצרפת, מבתי-הספר למינהל עסקים המובילים בעולם. בסוף ויתרתי, כי הייתי עסוק מדי בפרקטיקה".

גאוות האוטודידקט

אין מי שקרא תיגר על הדיקטטורה של ההשכלה יותר מאשר צבי ינאי, לשעבר מנכ"ל משרד המדע. ינאי אומר שאפילו משרת שוטר לא יכול היה לקבל היום, שכן השכלתו הפורמלית מסתכמת בעשר שנות לימוד.

בניגוד לחסרי-השכלה המצניעים עובדה זאת ברזומה שלהם, ינאי הוא אוטודידקט גאה. הוא היה מנהל מחלקה ביבמ וייסד את כתב-העת המיתולוגי "מחשבות", הרצה וכתב בנושאי מדע, אמנות וחברה, שימש יועץ אסטרטגי בחברות היי-טק, ובין היתר נקרא על-ידי שר הבריאות דאז, אהוד אולמרט, לייעץ לו בנושא הרפורמה בשירותי הבריאות.

העניינים הסתבכו מעט ב-1993, כאשר השרה שולמית אלוני ביקשה למנות אותו לתפקיד מנכ"ל משרד המדע. "עברתי ועדה של נציבות שירות המדינה, והם היו בהלם, הם פשוט לא יכלו לאכול את העניין", מספר ינאי. "אסא כשר כתב לי מכתב שבו הוא טען שעבודותיי שקולות לתואר שני בכמה תחומים. זה שכנע את כל חברי הוועדה, פרט למאיר גבאי, נציב שירות המדינה, שהודיע שלא יאשר את המינוי. "

"העניין הגיע לממשלה ולהחלטה של רבין, שאמר 'כולנו מכירים את צבי ינאי, אין בעיה', והמועמדות אושרה. נכון, לא הקלתי עליהם, אמרתי לחברי הוועדה 'יש לכם בעיה'. לא היה אכפת לי, שיזיעו קצת. בסופו של דבר קיבלתי את התפקיד, ואני לא חושב שהמדע בארץ ניזוק בארבע שנותיי במשרד".

גם לינאי היה רגע שבו חשב אולי בכל זאת ללכת לאוניברסיטה. "אחרי יום כיפור היינו תקועים בתעלה, ומשה קרוי (ד"ר לפילוסופיה והוגה-דעות שנוי במחלוקת, התפרסם לראשונה בראיון שערך עמו ינאי ב"מחשבות", ד' ש') הציע לי מסלול מיוחד של שנה BA, שנה MA, ואז ישר למסלול דוקטורט. נראה לי קיצור-הדרך הזה, אבל כשדיברתי עם האוניברסיטה אמרתי שזה בתנאי שהעניין לא יפריע לי בשטחים אחרים של מדע וחשיבה".

מה פירוש "לא יפריע"?

"הייתי מוכן לעשות את הניסיון הזה עם עצמי, בתנאי שאראה שהוא לא פוגע ביכולתי להתעניין בתחומים אחרים, ואם כן, לא נראה שאמשיך. ואכן, אחרי כמה חודשים גיליתי שהעיסוק בלימודים פגע בזמן שרציתי להקדיש לקולנוע, לספרות ולמדע. אמרתי להם, ובזה הסתיים העניין. מאז לא ניסיתי שוב".

אתה סבור שחוסר השכלה פורמלית צריך להפריע בקידום ובמינוי אנשים מוכשרים?

"כל מערכת צריכה להיות בנויה כך שתישאר לה מידת גמישות. משה דיין כרמטכ"ל העניק דרגת סרן למאיר הר-ציון ללא קורס קצינים. היה מגוחך להעביר את הר-ציון קורס קצינים לאחר שפיקד על מחלקות בקרבות, אבל אם טליק (האלוף ישראל טל) היה אז רמטכ"ל, זה לא היה עובר, כי אין אצלו לחרוג מהמסגרת.

"מערכת לא צריכה להתנות עבודה בהשכלה, אלא לבדוק מועמד, את תבונתו ואת תפיסתו, ולא לפסול מישהו בעל כישורים וחשיבה מקורית, כי חסרה לו תעודה בדרך. אבל כשכל העניין מתמסד ומתקבע, אני יכול להבין ביורוקרטיה. יותר קל לנהל כשיש תנאים ברורים ולא משתנים, ולא יגידו, 'איך קיבלתם מישהו ותראו איזה ברוך קרה'".

דוקטור של תרומות

בניגוד לאוטודידקטים, בקצה השני של סקאלת ההשכלה האקדמית ניצבים גנבי התארים, פרקטיקה שנולדה בעידן השכלה לכול. הדוגמה המוכרת היא ח"כ יאיר פרץ מש"ס, שהורשע בתחילת 2006 בעקבות קבלת תואר אקדמי במרמה מטעם שלוחת אוניברסיטת ברלינגטון בישראל. פרץ נאלץ להתפטר מהכנסת, ובעת הודאתו בבית-המשפט הכריז כי 90% ממקבלי התארים בישראל מעתיקים עבודות.

פרשייה נוספת הייתה הדיון המשפטי סביב התארים שחילקה אוניברסיטת לטביה, להיט שנות ה-90 בקרב עובדי המדינה. אולי בוגרי המסלול הלטבי לא עמדו בראש המגזר העסקי, אבל אין כמו תואר אקדמי להיטיב עם המשכורת. בין אלה ששמם נקשר בפרשה ההיא היה גם ניצב בדימוס אליק רון, לשעבר מפקד המחוז הצפוני.

במרכז הסקאלה אפשר להציב את אלה שעולים על המסלול המהיר, גם אם לא מדובר בתואר ממש. למשל, ניר ברונשטיין, מנכ"ל פועלים שוקי הון, שבגיל 13 כבר הלך להשקיע את כספי בר-המצווה במניות, וכשהרוויח 15% בתוך שלושה שבועות, נולד איש עסקים. אחרי הצבא פתח ברונשטיין הצעיר חברות לניהול תיקים, ורק לפני שנה, בגיל 35, חזר לספסל הלימודים - שישה שבועות בלונדון ביזנס סקול, במסגרת תוכנית המיועדת למנהלים בכירים.

ברונשטיין ואחרים לא ששים לדבר על הנושא. האתרים הכלכליים בעצמם מסייעים בערפול מצבם של כמה מראשי המשק. איש העסקים צדיק בינו, בעל-השליטה בחברת פז, מצוין כבעל "השכלה כללית", ושר האוצר, אברהם הירשזון, מצהיר באתר הכנסת על השכלה "אקדמית חלקית". זכור גם המקרה של ח"כ לימור לבנת, שהעפילה לתפקיד שרת החינוך בלא שהיא עצמה סיימה לימודי תואר ראשון.

התחרות בין המכללות החדשות מביאה לחיפוש קדחתני אחרי תורמים, ואנשים עשירים נטולי השכלה הם מטרה טובה. הם רגישים לנושא, חרדים לו, ולפעמים גם מוחמאים מהפנייה להתחכך באקדמיה, לקבל בניין על-שמם או תואר דוקטור לשם כבוד.

יצחק תשובה, שהביע לא אחת את צערו על כי עוניה של משפחתו מנע ממנו לימודים בילדותו, הוא אחד התורמים הגדולים במכללת נתניה, עיר מגוריו. חיים סבן, שהשכלתו נעצרה בתיכון לפני שיצא לקריירה מוזיקלית ובהמשך פנה לעסקי מדיה חובקי עולם, תורם לאוניברסיטת תל-אביב. לב לבייב, שלמד בישיבה תיכונית ובגיל 16 כבר החל לעבוד כשוליה בליטוש יהלומים, משקיע היום מהונו ומזמנו בבתי-ספר תורניים שאותם נטל תחת חסותו.

פרסום ועסקי השעשועים משמשים גם הם כתחנות-פריצה שאינן מצריכות השכלה אקדמית, ולא חסרות דוגמאות. להפך: נדיר למצוא אמנים בעלי תואר אקדמי.

יצירתיות מחוץ לקופסה

האם אלה שהצליחו בלי תואר מוכנים לקבל או לקדם עובדים במעמד דומה? תלוי את מי שואלים. אירנה שלמור, בעלת משרד יחסי הציבור שלמור תקשורת, אומנם נטשה את המערכת האקדמית אחרי שנה וחצי של לימודי סוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, אולם מהעובדות שלה היא מצפה ליותר. "בדקתי אצלנו במשרד, 25 בנות עובדות אצלי, וכולן גמרו לימודים", היא אומרת. "זה הפך תנאי אולטימטיבי למקצוע שלנו".

ואם אין תואר?

"אם מישהי באה אליי בלי תואר, אני בודקת מה היא עשתה בצבא. מי שלא הלכה לצבא, זה יותר חמור בעיניי מלא ללכת לאוניברסיטה. אני בודקת כישורים, ואם יש לה את זה, היא מתקבלת. חוסר התואר לא מונע ממנה עבודה. רוב הבנות אצלנו למדו תקשורת, וזה מקסימום יכול לתת להן את הכלים להבין את המקצוע, אבל לא לעסוק בו. לזה צריך דברים אחרים".

למה את הפסקת לימודים?

"החיים בערו לי, כל-כך הרבה התרחשויות הגיעו לי ממול. אני אדם יסודי ופרפקציוניסט, וראיתי שהלימודים לא כל-כך מצליחים לי. החלטתי לפרוש. החיים זימנו לי את האוניברסיטה שלהם. כל לקוח במהלך עשרים השנה האחרונות זה אוניברסיטה ועולם שלם שמתגלה ומשלים לי חסך".

ניסית לחזור ללימודים?

"במהלך השנים לקחתי כמה קורסים באוניברסיטה הפתוחה. זה נחמד, זה נותן לך לגיטימציה להתברבר, מה אתה רוצה להיות, לכן הרבה הולכים ללמוד".

זה טוב רק להתברברות?

"זה לא שאני לא מעריכה למידה, זה דבר חשוב, ואני רוצה שילדיי ילמדו ויסיימו. אנחנו בסביבה מאוד תחרותית. ברוב משרדי הפרסום הגדולים אתה לא תתקבל בלי תואר, בנות עם תואר שני מתחילות היום כמזכירות. לחברות לא משנה התואר, גם משפטים טוב וגם מדע המדינה, העיקר שעיצבו אותך במסגרת אקדמית ושתיתני שירותים למנכ"ל בגובה העיניים, כי שניכם מדברים באותה שפה. עם כל המכללות שהולכות ומתרבות, התואר האקדמי נהיה כמו ISO".

גינגי פרידמן, מנכ"ל חברת ההשמה Adman, יצא בעבר נגד הבהלה לתואר ה-MBA כשציטט ממחקר שהתפרסם בארצות-הברית, שבו נטען כי מנהלי שיווק בחברות בעלות ביצועים מצוינים הם חסרי MBA, בעוד שעמיתיהם בחברות שהפסידו נתחי-שוק הם כולם בעלי MBA. פרידמן הציע אלטרנטיבות אחרות.

אפשר לוותר גם על BA?

פרידמן: "תראה, אין ערוץ אחד להצליח בעסקים. יצחק תשובה לא יכול להיות מנהל בכיר, כי הוא ייכשל. תשובה יזם, והוא לוקח מנהלים נכונים ונותן להם לעבוד ולפרוח. הוא ושכמותו לא היו יכולים להיות שכירים. אבל אני עושה הבחנה בין עסקים לניהול שיווק, למשל. לעסקים לא צריך ללמוד אלא מספיק חוש מסחרי, אבל לנהל שיווק צריך ללמוד, שיהיה לפחות BA".

פרידמן קובל על כך שהוא אינו מצליח לשכנע מעבידים להעדיף עובדים מקוריים ויצירתיים שחושבים מחוץ לקופסה, גם אם השכלתם פחותה. "ברוב התפקידים חשובה ההשכלה, אבל האבסורד הוא שמעט מאוד דורשים לראות תעודות", הוא מסביר. "מעסיקים מאמינים, וגם אני, אגב. הייתה אצלי פעם מועמדת למנכ"לות. ברזומה שלה היה תואר אקדמי, ולא ביקשתי תעודות. היא סיימה את התפקיד, וחזרה אליי כעבור שנתיים. ביקשתי שתשלח רזומה חדש, שלחה שוב, ולא היה כתוב שם תואר אקדמי. שאלתי אותה, והיא אמרה 'אין לי תואר'. היא שכחה ששיקרה פעם קודמת. להערכתי, הרבה משקרים ואף אחד לא בודק".

אתה דורש היום לראות תעודות?

"לא, אבל אני ממליץ למעסיקים שאם חשוב להם - אז שיבדקו".