כך הפך המקום הקדוש בעולם לסלע מחלוקת בין שלוש דתות: סיפורו של הר הבית

זה המקום הקדוש ביותר בעולם - וגם הנפיץ ביותר, יש לציין - שכל תזוזה קטנה בו עלולה להבעיר את המזרח התיכון. אלו שמבקשים להיות קרובים לאלוהים, בין אם הם יהודים, מוסלמים או נוצרים, עולים אליו בכדי לשאת תפילה ולהרגיש את הרוחניות והקדושה שלא ניתן לתאר במילים: הר הבית. המתחם הקדוש שבמזרח ירושלים, שנראה כי מאז ומתמיד עורר מאבקי שליטה מדממים בין שלוש הדתות.

לכתבות נוספות:

• "אם הם היו יכולים לזרוק אותנו לים - הם היו עושים את זה מזמן"
• "אנחנו בעלי הבית ואתה אורח"; "אללה גירש אתכם כי הייתם רעים"

אבל למה בעצם? כיצד ייתכן שמקום קדוש שאמור להיות נטול מלחמות ואינטרסים, ואולי אף להוות אזור תפילה פתוח לכל מי שחפץ בכך, הפך לחבית נפץ? איך העלייה להר - שהייתה נחלתם של מעטים לאורך שנים - נעשתה עם הזמן מיינסטרים של רבים מהיהודים? ובכלל, מדוע גם בקרב הרבנים יש את אלו שמתירים את העלייה לעומת אלו שמתנגדים נחרצות וטוענים שמדובר בעבירה של ממש?

 

המקום שבו הכול התחיל

 

רגע לפני הפרק הבא של "ללא גבולות" שיעסוק בנושא המורכב (שני ברשת 13), צללנו לעומק העניין יחד עם פרופסור פרופסור ג'פרי וולף, מרצה במחלקה לתלמוד ולתורה שבעל פה באוניברסיטת בר אילן, בניסיון להבין את סלע המחלוקת. ברשותכם, נפתח עם מעט היסטוריה כללית: "לכל דת ומסורת יש נקודת מרכז שממנה הכול מתחיל, כך שעבור היהודים, לפי אחת הדעות, הנקודה הזו היא הר הבית", אומר וולף. "זה המקום הקדוש ביותר ליהדות, זו נקודת ההתחלה שבה השמיים והארץ נפגשו".

ובאותה נקודה, שנים לאחר מכן, היה זה שלמה המלך שבנה שם את בית המקדש הראשון, המקום המרכזי שאליו נשאו, נושאים ועוד יישאו היהודים את עיניהם. "הר הבית מיגנט אליו את כל היהודים ואת כל התפילות - גם בתקופת החורבן וגם כשהאזור לא היה בשליטתנו". לדבריו של וולף, את הזיקה של היהודים בגולה לאזור ניתן למצוא בכתבי יד קדומים שמעוטרים באיור של הר הבית. "כשהיהודים היו באים לירושלים, הם היו עולים להר ומקוננים על החורבן. בתקופות שעלייתם נאסרה, הם היו מתפללים על הר הזיתים בעודם משקיפים על הר הבית. הכותל אפילו לא היה פונקציה".

מלבד הכתובים והמדרשים שמדגישים את קדושת המקום, יש גם את החוויה הרוחנית שמתארים העולים להר, אותה קשה להעביר במילים. "יש דברים שניתן להוכיח בצורה מדעית ומתמטית, אבל יש דברים שלא, כאלה שהם יותר רגשיים כמו למשל אתרים קדושים, מה שנקרא 'מקומות נומינוסיים'. אתה מגיע לאזור שאתה יודע שהוא מיוחד ואתה נמשך אליו כמו מגנט, כמו שאתה נמשך למישהו שאתה אוהב - אבל אתה לא יכול להוכיח את זה מדעית".

"לאורך הדורות, אנשים בעלי זיקה דתית רצו להתקרב לאלוהים כמה שיותר - לא משנה מאיזו דת, אגב. הם רצו להרגיש את האלוהים בעוצמה, ובהר הבית זו ההרגשה הכי עוצמתית שיכולה להיות". וגם כיוון התפילה מכוון כולו למקום הקדוש. "כשיהודי מתפלל, הוא עושה זאת לכיוון בית המקדש, הר הבית, כי שם זה 'שער השמים'. כל תפילה שנאמרת על יהודי ברחבי העולם, כמו מעין טסה ממקום מושבו להר - ומשם עולה למעלה".

ויש גם את הצד המוסלמי. "כאן מדובר בעניין מעט מורכב", אומר וולף. "מצד אחד, ירושלים כלל אינה מופיעה בקוראן. כשמוחמד רצה למשוך יהודים להתאסלם, הוא עשה זאת על ידי כך ששינה את כיוון התפילה ממכה לירושלים. הוא חשב שאם יכניס כמה סממנים יהודיים בתוך האסלאם אז יהודים יתאסלמו. כשזה לא קרה, הוא החזיר את כיוון התפילה למכה - מה שמהווה מעין הודאה לגבי החשיבות של ירושלים לעם היהודי.

"מצד שני, בקוראן יש פסוק שמתאר את המסע הלילי של הנביא מוחמד לשמיים, שבו הוא נסע ממכה ל'מסגד הקיצון'. עכשיו, נשאלת השאלה איפה ממוקם אותו 'מסגד קיצון'? יש לכך שלושה פירושים, כשבאחד מהם נטען כי המסגד הזה הוא בעצם אל-אקצא שבהר הבית. הפירוש הזה הוא הנפוץ והרווח כיום בעם המוסלמי".

גם על הקשר של הנצרות להר הבית טוען וולף כי מצוי קונפליקט. "מצד אחד, ישו ותלמידיו הסתובבו בשטח הזה לפני החורבן, אבל מכיוון שהנצרות מגדירה את עצמה כמימושה של היהדות, אז לכאורה 'טוב' לה שבית המקדש נחרב, כלומר הר הבית היה חייב להיחרב כדי שהנצרות תירש או תתפוס את מקומה של היהדות. אגב, כל עוד הנוצרים שלטו בירושלים הם הקפידו להשאיר את המקום שומם ואף לבזות אותו. הוא היה ממש מזבלה לאורך שנים".

 

"משה דיין עשה טעות היסטורית"

 

אחרי אי-אלו גלגולים בין המשטרים ששלטו בארץ ישראל, הר הבית עבר לשליטה יהודית במלחמת ששת הימים עם שחרור ירושלים. זמן לא רב לאחר מכן, היה זה שר הביטחון דאז משה דיין שהחליט להעביר את השליטה לווקף הירדני. "דיין אמר, 'מי צריך את כל הוותיקן הזה?' לתפיסתו, המאבק בינינו לבין הערבים מאז ומעולם היה מאבק בין עמים כמו בין צרפת לגרמניה. דיין אמר בפירוש שהוא לא רוצה להכניס נימה דתית לתוך הסיפור ולכן העביר, מטאפורית, את המפתחות לווקף. זו הייתה טעות היסטורית משום שמקור ההתנגדות הערבית לעצם המפעל הציוני הוא דתי".

מה עמד מאחורי העברת השליטה לירדנים?
"דיין חשב שהשליטה בהר הבית תשתיק את המוסלמים והם לא יעשו בעיות. בפועל, אפילו בין הווקף הירדני לבין הפלסטינים יש הרבה מחלוקות באשר לשליטה על המקום. זה משהו צדדי שאנחנו לא שמים לב אליו, אבל זה קיים".

ואיך השליטה של הירדנים בהר באה לידי ביטוי כיום?
"הם מנהלים את העניינים ולכן הם מקפידים שהיהודים שעולים לשם לא יבטאו את עצמם בכלל מבחינה דתית. הם לא אוהבים שאנשים לא-מוסלמים נכנסים לאזור, והם אלה שגם יכולים להתסיס את ההמון ולטעון שהיהודים מחללים את המקום. אגב, מי שהמציא את הסיסמה 'אל-אקצא בסכנה' היה המופתי, שעוד ב-1920 הזהיר שהיהודים הולכים להשתלט על המקום ולהקים בו בית מקדש".

והמשפט הזה איתנו עד היום.
"נכון, המופתי היה אדם חכם. הוא ידע איך להתסיס ולהפעיל את הכוחות שלו. הוא הבין שלהגיד 'אל-אקצא בסכנה' ישלהב את ההמון, ובאמת הסיסמה הזו חזרה בפרעות תרפ"ט, ב-48' וגם במבצע שומר החומות, בשנה שעברה".

 

שני יהודים - שלוש דעות

 

וזה לא שבקרב היהודים יש קונצנזוס מלא בעניין העלייה להר הבית. יש את הדתיים שתומכים ויש את אלו שמתנגדים נחרצות. יש את הרבנים שמתירים הלכתית את העלייה ויש את אלו שמזהירים שמדובר בעבירה חמורה. יש את החילונים שעולים בשביל החוויה הרוחנית ויש גם כאלו שעולים לשם הפוליטיקה.

אז מה בעצם המחלוקת בנוגע לעלייה?
"הסיפור הוא כזה: הר הבית מחולק לאזור קדוש ולשניים שאין בהם קדושה. המקום הקדוש ביותר הוא איפה שעומדת כיפת הסלע, שם עמד בית המקדש ולשם אסור ליהודים להיכנס כי בימינו לא ניתן להיטהר בצורה מספקת. האזורים האחרים הם בעצם תוספות שבנה הורדוס וכאמור, אין בהם קדושה. עכשיו, לכיפת הסלע אסור להיכנס - אבל לשאר האזורים מותר אם עושים את ההכנות הדרושות, זו ההלכה היבשה.

"לאורך השנים היו יהודים שעלו להר הבית, אלא שעם הזמן, כשהעלייה נאסרה, החלו להעלות השערות בנוגע למיקום המדויק של בית המקדש. כלומר, יש כאלו שטענו ועדיין טוענים שאי-אפשר לדעת איפה בדיוק הוא היה, ולכן אי-אפשר בכלל להגיע לאזור כי מי שדורך במקום הקדוש הזה כשהוא טמא עובר על עבירה מאוד חמורה. זו הסיבה שיש כאלו שמעדיפים להימנע מעלייה".

אז מה קרה בשנים האחרונות שפתאום יותר ויותר יהודים מבקשים לעלות להר?
"עם שחרור ירושלים התחילו רבנים וארכיאולוגים לבדוק את העניין והגיעו למסקנה די ברורה באשר לאיפה בית המקדש לא היה באופן ודאי. הם לא יודעים איפה הוא היה בדיוק אבל הם יודעים איפה הוא לא היה. ישנה הסכמה רחבה בין רבנים וארכיאולוגים שבית המקדש עמד פחות או יותר באזור של כיפת הסלע, ולכן מותר לשהות באזור שמסביב".

אם כך, למה העמדה הרשמית של הרבנות הראשית היא נגד עלייה?
"הרבנות, עוד בתקופת הרב קוק, החליטה לאמץ את הגישה הלכתית לפיה אם אין צורך - אז למה להסתבך? העניין הוא שנוצר מצב אבסורדי. ברבנות אוסרים לעלות שמא אדם טמא ידרוך במקום הקדוש וייענש משמיים - אבל מה? הרבה תיירים עולים להר ומסתובבים בכל מקום, כך שההעמדה של הרבנות בכלל לא משפיעה עליהם. על  מי היא כן משפיעה? על הדתיים שמימלא עשו את הבדיקות שלהם וסומכים על אלו שמתירים. הם בעצם אלו שיודעים מלכתחילה להתרחק מהאזורים הספק-קדושים".

 

הר הבית כסמל של דו-קיום

 

וולף עצמו, אולי הצלחתם להבין בין השורות, בעד עלייה הר. "אני מאמין בזכויות האדם", הוא מסביר, "אני מאמין שכל אדם צריך שתהיה לו את האפשרות להתפלל בצורה מסודרת במקום קדוש - מבלי לעשות זאת בצורה בוטה כמובן. מה גם, שבתור אדם דתי, להיות במקום הקדוש בעולם זו אחת מהחוויות המכוננות ביותר שהיו לי.

"סיבה נוספת היא שהר הבית הוא סוג של סמל לאפשרות של דו-קיום בארץ כולה בין העמים. לפי היהדות, כשייבנה בית המקדש לא תהיה מניעה ללא-יהודים להגיע להר הבית ולהתפלל כך שבסופו של דבר יש תקדים לשיתוף פעולה. לדעתי, אם נראה שאנחנו רציניים, הר הבית יכול להיות סוג של סמל לאפשרות של דו-קיום בארץ כולה".

יש לנו עוד דרך ארוכה. בינתיים יש גם כאלו שמנצלים את המקום. 
"ברור, משני הצדדים וזה די צורם. עם זאת, רבים מהעולים לא עושים זאת כדי לפגוע ולהתסיס אלא נטו בגלל ביטוי עצמי יהודי, שזה דבר שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר. מספר היהודים שעולים בכל שנה הולך וגדל, זו מגמה של העמקת התודעה היהודית. באים להר אנשים דתיים וגם חילוניים, הם מגיעים למען ההזדהות. עבורם זה השורש היהודי. פשוט יהיה צורך למצוא פיתרון".