לוסי אהריש: "החיים שלי הם החיים שלי ולא עניינו של אף אדם"

"אני יודעת רוצים לשמוע מה יש לי להגיד בנושא. ויש לי. אני חוזרת היום לשבת על הכיסא הזה לפני הכל כעיתונאית ומגישה שמנסה לעשות את עבודתה נאמנה לכם הצופים בבית, יש דברים חשובים הרבה יותר על סדר היום של במדינה הזאת מאשר חיי הפרטיים.

20 נשים נרצחו מתחילת שנה ואנחנו עדיין לא מזועזעים מספיק כדי לעצור את האלימות הנפשעת הזאת, זקנים על ערש דווי ששולחים עליהם חוקרים כדי להראות שהם יכולים לתפקד כדי לחסוך למדינה כמה פרוטות, ילדים חולים שמחכים שיאשרו להם תרופה מצילת חיים, נכים שלא מצליחים להתקיים מקיצבת רעב, אנשים שיש מצב שיושבים בכלא על לא עוול בכפם, קהילה להטבית שלא מקבלת זכויות בסיסיות בגלל זהותם המינית, דרום בוער ששוב נשכח ונופל חלל במשחק הפוליטי, פתיחת מושב כנסת, שיושבים שם אנשים ששכחו שהם נמצאים שם בשליחות ציבורית, וכל מה שהם עושים בעצם, זה את כל שביכולתם על מנת להביא את המערכת לריקבון מוחלט.

אלו הנושאים שאמורים להעסיק ולהדאיג כל אחד ואחת מאיתנו, ובטח לא מה אומן ועיתונאית עשו בחייהם הפרטיים ביום רביעי. ולא אני לא נאיבית, אני יודעת אני לא אדם פרטי, אבל בתור מי שלא יודעת לשתוק על עינייני היום הבוערים יש לי מה להגיד על זה ושם מבחינתי יסגר הסיפור. החיים שלי הם החיים שלי ולא עיניינו של אף אדם, נקודה סימן קריאה! ובכל זאת, לא פעם עמדתי כאן ודיברתי על האלימות וההסתה הגואה בחברה שלנו. במהלך הימים הללו, מלבד עשרות אלפי הודעות תמיכה ופירגון היו גם כמה כאלה שהרימו את ראשו המכוער של השיח האלים והמסית שלא לומר המיזוגני, תחת מעטה של חופש הדיבור הדמוקרטי. הדבר הוא מאוד ברור איש איש חי באמונתו ובהשקפת עולמו, אפשר ואף רצוי להתווכח ולנהל דיון על הכל. דיון מכבד מנומק ואישי, ולא חייב להסכים, הכל בסדר! אבל מה שממש לא בסדר זה לחשוב שמתוקף אותה אמונה פנימית יוקדת ישנה לגיטימציה לנבל את הפה, להסית, להתגזען ולכפות על אחרים את דעתך.

אמרתי פעם באחד המונולוגים כאן שאת החיים האלה אנחנו חיים פעם אחת, בידינו ההחלטה אם לפסוע במסדרון הזה בחושך או לקחת פנס ולהאיר אותו, לחשוב אם אנחנו רוצים להשאיר לילדים שלנו חיים אפלים או חיים מלאים באור של קבלה והכלה של השונה מאיתנו.

אז תרשו לי, מבין כל ההודעות הטובות שקיבלנו בימים האחרונים, לציין את הידיעה שריגשה אותנו יותר מכל: מנהל בית ספר שהחליט לפתוח את יום הלימודים שאחרי החתונה, בשיח פתוח עם תלמידי התיכון על גזענות, אלימות, לאומנות ומה תפקידם של נבחרי הציבור האם ללבות את השינאה או להיות לגשר בין העם היושב היום בישראל. והתלמידים החליטו לתלות בריש גלי על קירות בית הספר את ערכיהם ״מזל טוב ללא הבדל דת גזע ומין״. עכשיו תגידו לי אתם למי להתייחס ולתת את הבמה, למנהיגי האתמול או למנהיגי המחר?