"איפה עלי? איפה סעד? איפה ריהאם? חבל שגם אחמד לא נשרף"

בואו נדבר על השנאה...

ובואו נדבר על רוע וחוסר אנושיות. לפני יומייים התפרסם סירטון שצולם מחוץ לבית המשפט בלוד בו נדונה ההכרעה בעיניין הפיגוע בבני משפחת דוואבשה. בסרטון נראים פעילי ימין קיצוני כשהם צועקים לעבר סבו של אחמד דוובשה, הניצול היחיד מהפיגוע, קריאות נאצה "איפה עלי? איפה סעד? איפה ריהאם? חבל שגם אחמד לא נשרף", אלה היו רק חלק מהפנינים שיצאו להם מהפה...

אין ספור פעמים עמדתי כאן ושאלתי את השאלה הזאת. איך? איך זה יכול להיות שבני אדם מסוגלים לרוע מזוקק כזה? מה מביא בן אדם לעמוד מול סב שאיבד משפחה שלמה, ולצחוק בצחוק מרושע ולהוציא את דברי השיטנה האלה מפיו? איך? אז יקומו אלה שיגידו לי, למה, אצל הפלסטינים הם לא חוגגים אחרי פיגועים? הם לא מחלקים סוכריות? ונכון, זאת האמת. וגם זאת אמת מחרידה ומזעזעת, אמת חשוכה שבנויה כל כולה על שנאה. וזה עדיין לא מצדיק את המעשים לא של הצד הזה ולא של הצד הזה, ואלה לא יותר טובים מאלה, ולהיפך.

ואז יהיו אלה שיגידו לי, מה את משווה? איך את מעזה להשוות? איך? אני אגיד לכם: כי לשנאה אין דת ואין לאום. כי לרוע אין עם נבחר ואין עם שלא. כי לטרור אין תירוץ של כובש נכבש או כיבוש. פשוט אין. הנערים האלה שצרחו על חוסיין דוואבשה - לא מתפללים לריבון עולם אלא לריבון השנאה. הרוצחים של בני משפחת דוואבשה לא האמינו בשלמות הארץ במעשיהם, אלא בחורבן ערכי היהדות, בדיוק כמו שהרוצחים של בני משפחת פוגל שאמרו את המילים אללה הוא אכבר לא היללו את בורא עולם, אלא את את השטן בכבודו ובעצמו.   

ולמרות כל זאת, תרשו לי מילה קטנה: לשמוע יהודי חובש כיפה צועק לערבי שחבל שלא נשרף ושנכדו על האש, מעורר בי חלחלה קשה. יהודי חובש כיפה בארץ ישראל לא יכול לאפשר לעצמו לשכוח את ההיסטוריה של עמו, איך אבות אבותיו נשלחו בזה אחר זה למשרפות ולתאי גזים רק בגלל שהיו יהודים. איך אבות אבותיו זעקו שמע ישראל, בזמן שהנאצים צחקו מבחוץ והריחו את ריח השריפה. דווקא העם היהודי לא יכול לעשות לעצמו הנחות ולזכור ולא לשכוח: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.