"אני אמחה את הדמעה שלי ואמשיך לדבר עד שאני אשתיק אתכם"

ללוסי אהריש יש כמה דברים לומר לאותם בריוני מקלדת שלא חוסכים ממנה מילים קשות להכלה. המונולוג

זמן צפייה: 02:40
בואו נדבר על אנשים פחדנים. ביום שבת בצהריים קיבלתי את ההודעה הבאה: "איך נתנו לחלאה כמוך להדליק משואה, אלוהים יודע. מקווה שישלחו אותך לעזה לחברים שלך, שתקבלי קצת מכות עם חגורה. זבל. טינופת מיץ של הזבל. את חתיכת סירחון." מי שעוקב אחרי בפייסבוק יודע שאני נוהגת לעשות שיימינג לכל ביריוני המקלדת למיניהם. וגם הפעם כך עשיתי. פירסמתי צילום מסך של ההודעה הנפלאה הזאת והעליתי אותה לדף הפייסבוק שלי. יחד עם פוסט קטן שתוהה שוב, איך יכול להיות שאדם שמחבק את התינוק שלו בתמונת הפרופיל בכזאת אהבה, יכול לשפוך כל כך הרבה רוע מעצמו על אדם אחר, מבלי להכיר אותו. פתאום קיבלתי הודעות אל התיבה האישית שלי מאשתו של האדון, ומהבחור עצמו שאומרות, שפרצו לו לחשבון הפייסבוק ושהם ממש לא מבינים איך זה קרה. ושהם מבקשים שאני לא אעשה להם שיימינג מיותר כי "הוא נודר לי שזה לא הוא" ובכלל יש לו מלא חברים מוסלמים, ואפילו בחתונה שלו הגיעו כמה ערבים... ושהוא ממש הולך ברגע זה למחוק את החשבון הזה. ברגע שקיבלתי את ההודעות האלה, ואת גירסת "פרצו לי לפייסבוק" ואף האמנתי לה, מיהרתי להוריד את הפוסט ואף להתנצל על עוגמת הנפש שאולי נגרמה לבחור. רק מה? שכמה מחבריי הסבו את תשומת ליבי לפוסטים קודמים של הבחור ופתאום הבנתי שיש סיכוי לא קטן שהאדון דווקא כן שלח את ההודעות. לא רק שהבחור לא ממש מחק את חשבון הפייסבוק כפי שאמר שיעשה בעקבות "הפריצה", אלא שהפוסטים שלו, כללו הודעות נאצה ושנאה כלפי שמאלנים, ערבים, פליטים וכל מה שהוא לא ממש אוהב ובגדול - מאחל לו מוות. בנוסף היו שם כמה פוסטים של אהבה לאשתו האחת והיחידה, אהבת חייו, אם ילדיו. מה שהכי עצבן אותי הוא שבאמת האמנתי לבחור הזה, שפרצו לו לחשבון. רק מה שעוד יותר מעצבן זה הפחדנות העלובה שלו. הזחילה למחילה החשוכה שלו, עם הזנב בין הרגליים, כי פשוט הוא חטף בחזרה. כן, אני יודעת, אני דמות ציבורית, אני אומרת דברים לא נעימים לאוזן לפעמים, שלא כולם מסכימים עליהם וזה בסדר גמור, וביקורת היא דבר לגיטימי וחשוב מאין כמותו, כל עוד היא נעשית בטעם ובכבוד. ונכון אותם ביריוני מקלדת הם אנשים חולים, אנשים קטנים, אנשים שלא שווים את ההתייחסות שלי. אתם צודקים במיליון אחוז. הם באמת עלובים. רק שבסופו של יום אני יושבת מול הודעה של מישהו שטרח להתיישב מול מסך ולאחל לי לחטוף סרטן ולמות בייסורים... או סתם ככה שמגיע לי כדור בראש... ואת זה אני בחיים לא אבין. אנחנו בני אדם מאחורי המסך, וכן זה כואב, אפילו מאוד. אבל אם לרגע, אותם עלובי אדם חושבים שזה ישתיק אותי, אתם ממש טועים. אני אמחה את הדמעה שלי ואמשיך לדבר עד שאני אשתיק אתכם.