לוסי: "בואו נחזור לדבר. בואו נחזור להקשיב"

בואו נדבר על "שיחת היום".
כן, הרבה זמן חיכיתי כדי להגיד את זה אבל אנחנו חוזרים בכוחות מחודשים
ועם הרבה דברים לדבר עליהם כי הרבה דברים קרו,
ולצערי,
גם הרבה לא השתנה.
תיכף יהיה מי שיגיד: "הנה, היא עוד פעם באה עם התלונות שלה
"עם הפומפוזיות המתלהמת שלה, שתגיד תודה בכלל שמישהו נותן לה לדבר".
אז אתם יודעים מה? בואו נדבר על התודה הזאת.
לפני 3 שנים, בשנתה ה- 67 של המדינה,
היה לי הכבוד להדליק משואה בהר הרצל.
חטפתי על זה לא מעט מכל כיוון אפשרי.
אבל אני זוכרת שכשקיבלתי את הטלפון הזה, שהודיע לי שאני אחת מ- 14 מדליקי המשואה,
התגובה שלי היתה: "למה?
מה עשיתי?"
התשובה היתה שהוועדה החליטה שפרצתי דרך בשיח פלורליסטי ולא גזעני במדינת ישראל.
והאמת היא שקצת התעצבתי.
לא הבנתי למה ב- 2015 היה צריך שמישהו יפרוץ דרך בשיח לא גזעני.
כשעליתי על הבמה הזאת ביום העצמאות וביקשתי להשיא את המשואה לכבודנו,
בני האדם באשר הם, ולכבוד בני המולדת הזאת,
הבנתי גם שכרתי אתכם ברית.
חתמתי על חוזה.
חתמתי על חוזה לא לתת במה למי שהחליט שכדי להקשיב לו הוא צריך לצעוק,
חתמתי חוזה לא לתת במה למי שמוכר אותי ואתכם תמורת כמה לייקים בפייסבוק.
חתמתי חוזה לא לתת במה למי שבשביל טובתו האישית, מפריד ומסית בינינו.
הבנתי שאם אני אפר את החוזה הזה,
אתם לא תסלחו לי.
ואני...
לא אסלח לעצמי.
יש לי גרוש וחצי על המסך הזה, ואני צריכה לחשוב טוב טוב, איפה אני משקיעה אותו.
האם אני משקיעה אותו באותה המנה שכולם אוכלים?
או שאני מחליטה להגיש לכם מנה קצת אחרת?
מנה של שיח מכבד.
מנה שבה מה שכואב לנו לא מטואטא מתחת לשטיח, אלא מועלה לראש סדר היום.
מנה שבה אנחנו דופקים על השולחן,
דורשים שיראו אותנו, את כולנו.
גם אם התמונה
לא תמיד נעימה לעיכול.
אז בקשר ל"תודה",
אני לא צריכה ולא מתכוונת להודות לאף אחד על זה שנותנים לי לדבר.
אני כאן כדי להגיד לכם "בואו נחזור לדבר.
"בואו נחזור להקשיב.
"בואו לשוחח איתי.
"בשיחת היום".