אנחנו רוצים למנוע מוות מיותר של עוד חייל
לשמוע את הפוליטיקאים שלנו בימים האחרונים מנסים לשרוד פוליטית על ידי צנזור חלקים מדו"ח צוק איתן מעורר בחילה. איפה המבוגר האחראי?
אתמול בתוכנית אירחנו כאן באולפן הורים שכולים - את רוחמה, אבי ואפי, שאיבדו את היקר להם מכל במלחמה האחרונה. ישבתי מולם והשיחה הייתה קשה. הייתה קשה כי לא ההורים דיברו, אלא החלל הגדול שנשאר בהם וזעק ברגעי השתיקה שהיו באולפן.
הם ישבו כאן באולפן ודיברו בכאב על דבר אחד. הם לא חיפשו נחמה כי אין, הם לא רצו תשובות, כי מה זה כבר יעזור והם לא רצו להתלונן כי אין טעם. כל מה שביקשו הוא שמישהו למען השם יסיק מסקנות, ייקח אחריות ויגיד "נהיה מוכנים יותר בפעם הבאה".
דו"ח צוק איתן, כמו כל דו"ח אחר מכל מלחמה, מעלה כמעט תמיד את אותה התמונה: לא ידעו, ואם כן ידעו אז לא יידעו, לא הייתה תוכנית, ואם הייתה כזאת היא נתקלה בדיונים אינסופיים ותמיד היה מישהו עם אחת טובה יותר. ובשלב המסקנות? שוב אותה המסקנה: מישהו לא היה מוכן מספיק למשהו.
האמת היא שאין לי כל כלי לקבוע איך יוצאים למלחמה, מה עושים, למה, איך, מתי, איזה חטיבה תוקפת מאיפה ולאן. אין לי מושג. אבל לשמוע את הפוליטיקאים שלנו בימים האחרונים תוקפים האחד את השני, מפנים אצבע מאשימה האחד כלפי השני, מנסים לשרוד פוליטית על ידי הצעות לא לפרסם חלקים מהדוח באמתלה ביטחונית, כי הוא מוציא כמה מהם רע - כל זה מעלה בי בחילה.
התמלילים מעלים תמונה עגומה של מלחמות אגו המנוהלות על גבם של חיילים שנשלחים להגן על המדינה... אמרו לי פעם, עד כמה שזה קשה להגיד, שחייל הוא חייל והוא נשלח לשדה הקרב בידיעה שאולי לא ישוב... הוא צריך לסמוך על המפקדים שלו שהם יודעים מה הם עושים.... ואולי בגלל זה השיחה אתמול הייתה כה קשה.
בסופה אמרה באצילות האם השכולה רוחמה גוטליב: ״אין נחמה. אנחנו קיבלנו החלטה, כבר בשבעה, שאנחנו לא מחפשים אשמים ולא רוצים את הראש של אף אחד... אנחנו רוצים שיפיקו לקחים כדי למנוע מוות מיותר של עוד חייל״. שמעתם את זה שם למעלה או שאין כבר מבוגר אחראי בבית?
