מה קורה כשהדג מסריח מהראש?
איך אפשר, כעיתונאי, להמשיך להאמין לעצמך, כשמי שמשלם לך את המשכורת סירסר בכבוד המקצועי וביושרה שלך?
כבר שנים שמופנית כלפינו העיתונאים אצבע מאשימה. מאשימים אותנו בחוסר אמינות, מאשימים אותנו שאנחנו שמאלנים, אומרים שאנחנו משרתים אינטרסים זרים ואג'נדות נסתרות, שאנחנו מאבדים את יושרתנו ודרכנו. אחרי כל זה מה שנותר לנו הוא לנסות להגן על כבודנו, או לפחות על המעט שנותר ממנו.
בימים האחרונים גם המעט הזה התפייד. איך אתה, בתור עיתונאי, יכול להמשיך ולהאמין לעצמך, כשאתה מגלה שמי שמשלם לך את המשכורת פשוט סירסר בכבוד המקצועי שלך וביושרה שלך ללא בושה?
אל תבינו אותי לא נכון, זאת לא התבכיינות, זה סוג של הלם. הלם שמכה בך כמו אחרי פיגוע, ואתה לא מעכל מה אתה בעצם רואה כאן. בעלים של עיתון, שהואשם בירידה לחייו של מנהיג, מואשם כעת שדיבר עם אותו המנהיג מאחורי גבם של עובדיו, ובעצם גם מאחורי גבם של קוראיו. ראש ממשלה, שלא הפסיק להגיד השכם וערב ש"ידיעות אחרונות" מכפיש אותו ומוציא את דיבתו, יושב יחד עם אותו מו"ל שנוא לכאורה - ושניהם ביחד ומנסים לסגור דיל על גבו של עיתון אחר, בתמורה להבטחת הישארותו של אותו ראש ממשלה בתפקידו. מישהו אמר "בית הקלפים" ולא קיבל?
מבחינת העיתונאים, השורה התחתונה היא לא המפגשים והשיחות והדילים שהיו או לא היו. השורה התחתונה מבחינתנו היא שפתאום אתה קולט שאתה פשוט כלום ושום דבר בעולם של ההון והשלטון. שתכלס אתה שקוף בעיניהם, חתיכת נייר שאפילו לא טרחו להכניס אותה למגרסה ופשוט דורכים עליה כי היא חסרת משמעות. הבדיחה היא עליך.
מה עושים? לאן הולכים מכאן? מה, תזדכה עכשיו על תעודת העיתונאי שלך ותאמר לעצמך, בשביל מה לי? לפני כמה חודשים ישבתי כאן וזעקתי שאנחנו, העיתונאים, אנחנו כלבי השמירה של הדמוקרטיה, ואנחנו מריחים מקילומטרים את מי שמנסה לפגוע בה ובנו. היום אני יושבת כאן ואומרת, אין כלב ואין שמירה. פעם היו אומרים פעם שעם העיתון של אתמול עוטפים היום דגים. אבל מה קורה כשהדג מסריח מהראש? כורתים את הראש, או זורקים את הדג?
