מה לא עושים בשביל עוד קול בקלפי?

מהבוקר אנחנו שומעים על הטרגדיה באום אל חיראן. בשעות האחרונות כולנו הפכנו ברשתות החברתיות לפרשנים ומומחים. כולם יודעים מה היה, איך היה ולמה היה. השמאל מתבצר בשמאל, הימין מתבצר בימין, כולם חושפים שיניים וציפורניים ואף אחד לא עוצר לרגע לחכות שהאבק יישקע.

התרגלנו לזרוק סיסמאות אלימות באוויר, כי מה זה עוד קצת אלימות בנוסף למה שכבר קורה כאן.

כולם שוכחים שיש כאן מדינה שסיגלה לעצמה את תרבות הבדיעבד. איך זה עובד? יש משבר, יש כותרות על המשבר, מוקמות ועדות לבדיקת המשבר, היועצים, השרים וחברי הכנסת המכובדים דנים במשבר, בית המשפט העליון מתבקש לקבל הכרעה לגבי המשבר והמדינה מתבקשת לסיים את המשבר. ואז המדינה אומרת, סבבה, יאללה, נסיים. איך נסיים? שאלה טובה.

בגוש קטיף המדינה סיימה את המשבר. איך? פינו אנשים ועשר שנים לאחר מכן, כ-400 משפחות עדין לא עברו ליישובי קבע. עוד דוגמה? קחו את עמונה. עזבו שכבר מזמן הוחלט שהתיישבו שם על אדמות פרטיות, אבל לפני שנתיים התקבלה החלטה והמדינה התחייבה לפתרון. בחודשים האחרונים ראינו משא ומתן שהוביל לפתרון - נזיז אתכם כמה מטרים הצידה - מסכימים? יופי. איך ומתי זה יבוצע? גם תושבי עמונה עדיין מחכים לתשובה.

רוצים עוד דוגמה אקטואלית יותר? הנה, מזה שנים שכל מי שיש לו זוג עיניים מתריע בפני המדינה: מה שקורה בנגב עם הישובים הלא מוכרים זאת חבית חומר נפץ, מערב פרוע בלי דין ובלי דיין. בית המשפט מקבל החלטה והמדינה רצה ליישם אותה. איך? ראיתם היום.

אף אחד כאן לא חושב על המחר. כולם רואים את הכתובת שעל הקיר, אבל אף אחד לא באמת מתייחס אליה. התוצאה מתפוצצת לנו בפרצוף ונגמרת בדם על הרצפה.

אז כן, במדינת חוק יש לכבד את החוקים. במדינת חוק יש לכבד את החלטות בית המשפט, לשמור על הסדר ולהימנע מאלימות. אבל מה קורה כשהמדינה משחקת עם החוק בשביל עוד קול בקלפי? שום דבר טוב.