הסיפור על איך גנבו לנו את האומץ
האלימות כאן הפכה בשנים האחרונות לשגרה שלמדנו לקבל אותה. אבל מתי נקלוט שמפחיד לגדל כאן דור חדש כי אין לנו כבוד לדור הישן?
לפני כמה שבועות עמדתי כאן והזכרתי לעצמי ולכם שהאלימות המזעזעת כנגד הקשישים בישראל לא יכולה לרדת מסדר היום. אסור לנו שהיא תרד מסדר היום. למה? כי אם נשכח את אותם חסרי ישע, זה אומר ששכחנו את עצמנו, ובעיקר כי האלימות כאן הפכה בשנים האחרונות לסוג של סדר יום ושיגרה שאיכשהו למדנו לקבל אותה.
אלימות בבתי ספר כנגד מורים, אלימות כנגד עובדים סוציאליים, אלימות כנגד רופאים ואחיות, אלימות כנגד שוטרים, אלימות שוטרים כנגד אזרחים, והיד עוד נטויה!
העניין הוא שכבר שנים שאנחנו זועקים "די!" ואף אחד לא מקשיב. לא רק שלא מקשיב, אלא נראה כי הבריונות קיבלה מקום של כבוד: הגיבורים החדשים הם אלה שמקללים יותר, מתבהמים יותר, צועקים יותר, אלה שאין להם שום בושה עם זה שהם אלימים. כי מה כבר יעשו להם? מי ידאג שהם ישלמו מחיר? רשויות החוק שהאטימות גמרה אותן? או נבחרי הציבור שמעודדים את התופעה ומתנהגים כאחרוני חיילי המאפיה?
ואנחנו, הציבור, נאלצים לקבל את רוע הגזירה כמו תמיד, לפעמים בהכחשה, אבל לרוב בפחד ובכניעה. כי הרמנו ידיים. כי למי יש כוח ורצון להתמודד עם נאצות קללות ואיומים, אחרי שקמת והחלטת שאתה לא שותק ועומד מהצד כשהחלש ממך נפגע.
וזה הסיפור כולו, הסיפור על איך גנבו לנו את האומץ: אונסים ומטרידים נשים והן מוצאות את עצמן בחקירה בעמדת הנאשמת, הולכים להתלונן במשטרה על אלימות ואומרים לך שאין מה לעשות ואין עניין לציבור, מורה חווה אלימות מתלמידים וההורים דורשים לפטר אותו.
מתי נעצור? אחרי שמישהו ירצח כאן? הרי גם זה כבר קורה! מתי נבין שלחברה הזאת אנחנו מביאים ילדים, מתי נקלוט שמפחיד לגדל כאן דור חדש כי אין לנו כבוד לדור הישן, מתי כבר נדאג לזרוק ולהקיא את הבריונים של הכיתה במקום לתת להם לככב בריאליטי של החיים שלנו ואף לזכות בו.
שואלים אותי לפעמים, תגידי, איך את לא מפחדת? מאיפה האומץ? להגיד שאני לא חוששת לפעמים - יהיה שקר. להגיד שזה אומץ? לא יודעת, כי גם לי גונבים אותו לפעמים. מה שבטוח זה שאני לא קורבן של אף אחד, כי אני סיימתי להיות קורבן! אני לא קורבן של משטרה אימפוטנטית, לא קורבן של ממשלה חשוכה ושל חברה אטומה, לא קורבן! ואתם, מה איתכם?
