יהודי ארה"ב קיבלו אמש סטירה מצלצלת

בואו נדבר על טראמפ. או שנדבר על נתניהו? או שנדבר על מה שהיה או לא היה? על מה שהבנו, או בעצם על מה שלא הבנו? שתי מדינות? מדינה אחת? לטראמפ לא ממש אכפת וכולם הבינו אתמול רק את מה שרצו להבין.

אבל זה לא הדבר החשוב שקרה אתמול. השבוע חזרתי ממסע בקמפוסים בארה"ב. דיברתי עם סטודנטים יהודים על החששות שלהם ובעיקר על ההרגשה כי ארה"ב, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הופכת מול עיניהם לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מבחינת הגזענות כלפיהם. מאז עלייתה של תופעת טראמפ ונצחונו בבחירות, יהודי ארה"ב חווים עלייה מתמדת באנטישמיות כלפיהם, כולל 65 איומי מטעני נפץ במרכזים יהודיים בחודשיים האחרונים ומאות מקרים של ונדליזם על רקע נאצי. בתשעים אחוז מהמקרים לא נעצר אדם ואיש לא הואשם.

ואתמול בבית הלבן מה אנחנו מקבלים? מנהיג שבמקום לענות על שאלת מגפת האנטישמיות, מתפאר בבתו וחתנו היהודים. ומנהיג אחר שעומד שם ולא מוציא הגה וממשיך לחייך בזחיחות.

כן, יש לי בעיה עם זה! לכל מי שלמד היסטוריה צריכה להיות בעיה עם זה. במיוחד לראש ממשלה שמקדיש פסקאות שלמות לשואה בכל נאום אפשרי שלו צריכה להיות בעיה עם זה! יהודי ארה"ב, שמפעילים את הלובי הישראלי עבורך ופועלים ותורמים למען ישראל, אדוני ראש הממשלה, קיבלו אתמול בשתיקה שלך סטירה מצלצלת. סטירה שההיסטוריה לא יכולה לסלוח עליה.

לזכור ולא לשכוח, זה מה שלומדים השכם וערב בבתי הספר. אז מה קרה לך אתמול? שכחת לדבר? או שזכרת שעומד מולך נשיא שנתמך על ידי ראשי הקו-קלוקס-קלאן במופגן? אז בוא, אדוני ראש הממשלה, נרענן את זכרוננו ונזכור את אבא קובנר:

יזכור. נזכור את אחינו ואחיותינו, את בתי העיר ואת בתי הכפר,
את רחובות העיירה שסאנו כנהרות
ואת הפונדק הבודד עלי אורח;
את הישיש בקלסתר פניו,
את האם בסודרה,
את הנערה בצמותיה
את הטף;
את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם,
את כל עדת היהודים,
אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי;
את האיש שזעק פתאום
ובזעקתו מת;
יזכור אדוני ראש הממשלה. יזכור.