מה שחסר לנו זה עוד כוח לבתי הדין הרבניים

בשבוע שעבר דחה בית הדין הרבני בירושלים תביעת גט של אישה שהוכתה בידי בעלה, לא באופן חד פעמי. ולמה דחה? ובכן, כי הדיינים קבעו שהבעל פעל באלימות רק בשל רצונה של האישה להתגרש ממנו. לפעמים ההיגיון עובד שעות נוספות בבית הדין הרבני: רוצה להתגרש? צפי פגיעה. חטפת מכות? נו, למה לא התאפקת עם הרצון הזה להתגרש. ובכל מקרה- התקיפה האלימה לכשעצמה אינה סיבה סבירה מספיק לאישור הגירושין.

יותר מ-50 שנה אחרי מהפכת שוויון הזכויות לנשים אנחנו מגלות שוב שבעוד גברים בישראל חיים במאה ה-21, נשים נמצאות אי שם, כמה מאות שנים מאחור. אני מדמיינת לעצמי את השיחה עם הדיינים שבוודאי הסבירו בפנים חתומות ובאופן מנומק שהאלימות הייתה מתבקשת. וכשיש לרבנות בלעדיות מוחלטת בענייני גירושין, דיונים כאלה ימשיכו להתקיים.
והשאלה היא עד מתי אנחנו – חילונים ודתיים שמבינים שאישה היא יותר מרחם ובשר שאפשר לסחור בו – נמשיך לקבל את מרותה של הרבנות ללא ההסתייגות המתבקשת?

התשובה היא שזה ייקח עוד הרבה מאוד זמן, אם זה תלוי בנבחרינו בכנסת, שהרחיבו אתמול את סמכויות בתי הדין הרבניים והעניקו להם מעמד פסיקתי גם בענייני ממון. כי עוד כוח לבתי הדין הרבניים זה בדיוק מה שחסר לנו.

אבל האמת היא שזה תלוי גם בנו, נשים וגברים. כל עוד אנחנו משלימים עם הרודנות הרבנית הזאת, האופציה להכות אותנו כשאנחנו מבקשות גט תישאר פתוחה ואף תזכה לגיבוי ממסדי. חייבים למצוא דרך להכות בחזרה את הממסד הרבני ואת מי שנותן לו את הכוח להכות אותנו. ונאמר אמן.