כשהערבים והמתנחלים שותפים לאותו גורל
תסתכלו על עמונה ותחשבו על אום אל חיראן: שניהם מפונים ללא אלטרנטיבה ובשני הצדדים יש ילד שלא ישכח את הרגע בו נותר ללא בית
המראות הקשים בעמונה מאוד מוכרים, לצערנו. פינוי גוש קטיף, פינוי עמונה הראשון, פינוי גבעת עמל, פינוי הבתים בקלנסוואה פינוי אום אל חיראן. לפני שאתם צועקים 'מה את משווה?' - אני לא. ממש לא. ההבדלים מהותיים, ידועים וברורים. אבל דווקא ביום הזה אפשר לאמץ נקודת מבט נוספת ששווה הסתכלות: מי באמת מכיר את המראות הללו ומי באמת יכול להבין אותם. בחודש אחד מצאו את עצמם ערבים ומתנחלים שותפים לאותו גורל, קווי דמיון שאפילו התסריטאי הטוב ביותר לא יכול היה להמציא.
את המתנגדים לפינוי באום אל חיראן האשימו בקשרים לדעאש, למתנגדי הפינוי בעמונה קראו אנרכיסטים. את המתנחלים האשימו ש״הם תקועים למדינה כמו עצם בגרון״. הערבים יושבים למדינה כמו בלוק בגרון. המתנחלים מאשימים את בית המשפט בחוסר צדק והערבים מרגישים כי לעולם לא יקבלו משפט הוגן. ערבי במדינת ישראל מרגיש שהוא אזרח סוג ב׳ וגם המתנחל הוא קודם כל מתנחל ורק אחר כך אזרח.
תסתכלו על התמונות היום, תסתכלו על הבתים, אפילו הם נראים אותו הדבר. את שניהם מפנים ללא אלטרנטיבה, לשניהם הרסו בתים ובשני הצדדים יש ילדים שלעולם לא ישכחו את הרגע בו נותרו ללא בית. האבסורד בסיטואציה גם הוא דומה: הערבי הוא ערבי והמתנחל הוא מתנחל. את שניהם המדינה בודדה, במקרה של שניהם במשך שנים המדינה העלימה עין, את אלה היא שלחה להתיישב באופן לא חוקי, לאלה אמרה 'תגורו כאן, נמצא לכם כבר פתרון מתישהו'. אפילו הפוליטיקאים מטעם הגיעו למקום להופעת אורח בשני המקרים.
אז בואו נדבר על מנהיגות. בואו נדבר על אלו שקוראים לעצמם מנהיגים. בואו נדבר על מנהיגות אמיצה, שיודעת להסתכל לבוחר שלה בעיניים ולהגיד לו את האמת גם אם היא קשה. בואו נדבר על מנהיגות שבוחרת באזרחיה ולא בטובתה האישית. בואו נדבר על מנהיגות שיודעת שכשאתה מבטיח הבטחות שווא, אזרחים משלמים את המחיר בדם. בואו נדבר על מנהיגות שלא קיימת כאן, על פוליטיקאים מניפולטיביים שרודפים אחרי עוד לייק בפייסבוק במירוץ הבלתי נגמר לפריימריז. בואו נדבר על האחריות שלהם.
ובואו נגיד גם מילה חיובית למשטרה: טוב לדעת שהאצבע לא חייבת להיות קלה על ההדק כשרוצים.
