"טעם טוב וישראליות לא תמיד הולכים ביחד"

מחאת החצאיות, שמייצרת כותרות כל השבוע, תפסה את נשות הכנסת בבוקר גשום במיוחד, במהלכו הן נדרשו להשיל את מעיליהן ולמדוד את אורך החצאית. אף אחד לא חשב לבקש מגברברי הכנסת להוריד את המכנסיים, גם אם לפעמים הם קטנים עליהם במידה או אפילו שתיים. אף אחד גם לא עוצר אותם כשהם באים עם סנדלים תנ"כיים לדיונים בועדות ובמליאה כי, מה לעשות, הם גברים. להם מותר.

אז כן, לבקש מאישה למדוד את אורך החצאית זה דבר מזעזע. וכן, זה בסדר שיש מחאה, וזה מצוין שאנחנו צועקות, וזה מבורך וראוי להערכה שחבר הכנסת טרכטנברג נשאר בגופיה כדי להזדהות עם העוזרות הפרלמנטריות שהועמדו למבחן קוד הלבוש.

עכשיו, אחרי שהתעצבנו ותלשנו שערות ושרפנו חזיות, בואו נירגע רגע ונדבר בכנות וכמו אנשים בוגרים. צריך להודות ביושר: טעם טוב וישראליות לא תמיד הולכים ביחד. האמת, הם בקושי הולכים יחד. קוקו וסראפן ומעיל-דובון וכובע טמבל זה סבבה, רק שיק זה לא. ממש לא. לכן קוד לבוש בישראל זה לא דבר רע. הוא יכול לעזור לכולנו, כי מה לעשות שכולנו מסתכלים על הקנקן לפני שאנחנו בודקים מה יש בו. במדינה מזרח תיכונית ראוי, רצוי ואף הכרחי לשמור על אסתטיות וקוד לבוש הולם. זה בסדר גמור אם יכריחו אותנו לדאוג שהחולצה שלנו לא תהיה מקומטת, והנעליים לא יהיו משופשפות כאילו היו עכשיו באתר בנייה. וזה בסדר גמור אם נסתכל שלוש פעמים במראה לפני שנעלה למקום מושבם של נציגי הציבור שלנו, שאמור להיות חלון הראווה של הישראליות.

כשהאחיות שלי ואני היינו קטנות, לאמא שלי היה משפט קבוע: ציפורניים מסודרות ונעליים נקיות מעידות על תחתונים נקיים. בדיוק ככה. וזה לא שהיא חינכה רק אותנו לזה. תאמינו לי, אף אחד לא ראה אימה מימיו עד שהוא לא ראה את אמא שלי צורחת על אבא שלי איך הוא מעז לחשוב לצאת מהבית בטרנינג. ותאמינו לי, אמא שלי לא טעתה. עובדה, אפילו קוקו שאנל, כוהנת האופנה הצרפתיה שפטרה את הנשים ממחוכים, אמרה פעם: "אם אישה מתלבשת גרוע, אנחנו מצביעים על השמלה שלה. אבל אם היא לבושה מושלם, אנחנו מצביעים עליה".