זה מה שקרה היום בישראל: הטרור ניצח

לפני שנדבר על ההרשעה עצמה, בואו נדבר על מה שקרה מחוץ לכותלי בית המשפט, או במלים אחרות, בואו נדבר עלינו.

בזמן שהשופטת הקריאה את הכרעת הדין במשפטו של אזריה במשך כמעט שלוש שעות, התרחשה לה בחוץ ״דרמה״, כמו שאנחנו בתקשורת אוהבים לקרוא לזה. דרמה ששוב הבהירה עד כמה השסע/ הקרע/ ההסתה שכולם מדברים עליה, עד כמה המילים רוויות האיבה והאלימות חצו מזמן את קו המקלדת וירדו לרחובות.

זה מה שראינו היום בטלוויזיה: מלים שהפכו למעשים, הסתה שנהייתה אלימות. נגמרו המשחקים של שלושת הקופים - לא ראינו, לא דיברנו, לא שמענו. ההמון הזועם עמד מחוץ לבית המשפט וכבר לא הסתפק בהבעת עמדה. כי תכלס, מה שווים איחולי המוות בפייסבוק אם אי אפשר להגשים אותם הלכה למעשה.

עיתונאים הותקפו באגרופים בזמן שהגנו על עיתונאים אחרים. שוטרים ספגו יריקות ומכות בזמן שניסו לשמור על הסדר. איחולי מוות בייסורים הומטרו על השופטת, וצעקות ״גדי גדי תיזהר- רבין מחפש חבר״ הוקדשו לרמטכ"ל.

צר לי, חברים, אבל לזה לא קוראים דרמה. לזה קוראים סיוט. המראות של נערים עם דם בעיניים, הם מראות שצריכים לזעזע את המדינה הזאת, ובמיוחד את ההורים. הקלות שבשנאה, הקלות שבה הנוער הזה הופך לאספסוף צמא לנקמה צריכה להדיר שינה מעינינו, ובמיוחד מאלה שקוראים לעצמם המנהיגים שלנו, שהם תמיד-תמיד הראשונים לרקוד על הדם. זה צריך להדיר שינה, כי בפעם הבאה שהבן או האחיין שלנו ייכנסו לוויכוח עם חבר, זה עלול להיגמר בשלולית של דם על הרצפה.

[brightcove_iframe video_id='elor_ba_vtr2_n20170104_v1' autoplay='0' credit='' kid='' duration='1929'']

המשפט של אלאור עזריה אולי נחתם, אבל אנחנו רק התחלנו את מחול השדים, ואנחנו אפילו לא רואים את שיאו. כל מי שזעק היום "הטרור ניצח" לא יודע כמה הוא צודק. שאלתי פעם מה היא ההגדרה של טרוריסט, ונעניתי, שטרוריסט הוא זה שחושב שרק הוא צודק. זה מה שקרה היום בישראל: הטרור ניצח.