פסיכולוגיה חיובית ומחלת הסרטן

איך אפשר להיות אופטימי כשאתה חולה בסרטן? או כשהבן או הבת שלך חולים? ומה זאת בכלל אופטימיות בהקשר כזה? להאמין כמו ד"ר פנגלוס או פוליאנה שהכול טוב ועוד מעט כל התאים השובבים, שלא מתנהגים כמו שצריך, ימותו או לפחות ישבו בשקט? ואם לכאורה זה היה אפשרי, מה אכפת לנו? איך זה יעזור להסתכל על חצי הכוס מלאה?

מאז עבודתו הפורצת דרך של ד"ר מרטין סליגמן בשנת 2000, יש נטייה בפסיכולוגיה הקלינית והאקדמית להתמקד בפסיכולוגיה החיובית. לא רק לתקן בעיות נפשיות אלא לנסות לחזק תכונות חיוביות כמו אושר ואופטימיות, וכתוצאה מזה לעזור לאנשים לצמוח ולשמוח.

במהלך השנים, התחילו לחשוב איך הגורמים האלו יכולים להשפיע לא רק על בריאות הנפש אלא גם על מצבים רפואיים. חוקרים הצליחו להוכיח שיש קשר בין לחץ לבין תפקוד מערכת החיסון, כך שאנשים שבמצבי לחץ פגיעים יותר לווירוסים, העור שלהם מחלים לאט יותר מחתכים, ואפילו חיסונים שהם מקבלים נמצאו פחות יעילים.

יש אשר לקחו את זה צעד קדימה. הם טוענים שאפשר לנצל את הקשר בין הגוף לנפש כדי להירפא ממחלת הסרטן.

אם חושבים חיובי ומורידים את רמת הלחץ, הדבר יביא לתוצאות רפואיות טובות יותר. ויש קבוצה קטנה מביניהם שמנסים אפילו לעודד את הכימו ולעשות דמיון מודרך המסייע בהעלמת תאי הסרטן מהגוף בעזרת כוח מחשבות חיוביות. הגם שזה נשמע יפה, ישנן שתי בעיות. אחת, לא קיימות כיום הוכחות ברורות לכך שזה נכון. בנושא, מתקיים דיון סוער בין החוקרים הבכירים בתחום (לדוגמא Coyne, Tennen, Aspinwall, Tedeschi וכו').

אפילו אם קיים קשר, לא ברור אם הדבר מוביל לתמותה מופחתת או רק להפחתת הכאבים והחרדות, ולשיפור באיכות חיים.שתיים, גם לזה יש מחיר. אם כל ילד חולה סרטן יחשוב שהוא יכול לרפא את עצמו אם רק יחשוב בצורה חיובית והוריו יעודדו אותו במקביל, זה יכול להכניס עוד גורם לחץ לחיים שכבר יש בהם מספיק לחץ. ואם, חס ושלום, הטיפול לא עובד והגידול לא נעלם, הילד עלול להתמלא רגשי אשמה, כי לכאורה היה ביכולתו לחסל את הסרטן אילו הוא היה מתאמץ ומגיע לאופטימיות ורוגע, והנה הוא נכשל.

ד"ר ג'ימי הולנד בית החולים SLOAN-KETTERING קוראת לזה "The tyranny of positive thinking" אם כן, אולי כדאי לזנוח את הגישה החיובית? לדעתי, דווקא לא! חשוב להדגיש ולטפח את הגישה הזאת פחות בגלל ההשפעה הישירה שלה על הסרטן (אם אכן היא קיימת) ויותר בשל שתי תוצאות אחרות. אחת, אופטימיות כן משפיעה על תוצאות רפואיות בצורה עקיפה כי היא מעניקה תקווה. אפילו אם היא לא מוסיפה כוח לכימותרפיה, בכוחה לעזור לילד החולה שחושב שהוא חסר אונים, למלא אותו במעט תקווה, ואפילו במחלה עם פרוגנוזה לא טובה, הוא יסכים ללכת בכל זאת לבית החולים ולהתאמץ להמשיך בטיפולים. הדבר נותן משמעות וסיבה להילחם, וכמו שהעלה ויקטור פרנקל, מי שמפסיק לראות משמעות בסבל ובמאבק, מפסיק להילחם, נכנע, ונספה.

התוצאה השנייה של אופטימיות היא ההתמודדות עצמה. גישה כזאת יכולה לעזור לילדים חולים להתמודד עם מצבים קשים. לא מדובר פה באופטימיות של אמונה טפלה, אלא באופטימיות שקשורה למציאות, עם תקוות אינדיווידואליות. יש כאלו שמאמינים שהם יחלימו ויש כאלו במצב רפואי מסובך יותר שמאמינים שהם יצליחו להתמודד עם כל אתגר שיופיע בהמשך הדרך. וישנם אפילו אנשים במצב סופני, בלי שום אופציות טיפול, שעדיין אופטימים ובעלי תקווה. הם מאמינים שהם יצליחו לנצל את הזמן שיש להם, שהרופאים יצליחו לעזור להם עם כאבים וסבל בעתיד, ושהם יצליחו לסגור מעגל עם קרוביהם. מחשבה חיובית היא לא תרופה קסומה או פרי עץ החיים, אבל היא יכולה לתת לילד או לילדה סיבה לחיות וסיבה להילחם.

אני זכיתי להכיר את רותם ע"ה בטיול של עמותת זכרון מנחם להולנד בקיץ 2011. ראיתי במו עיני איך רותם פרחה במשך עשרת הימים של הטיול, לאט לאט בנתה קשרים עם החניכים האחרים והמדריכים (ואיתי), התחילה להשתתף יותר ויותר בפעילויות, ואפילו הצטרפה בסוף לקבוצת התמיכה. השיא היה ביום האחרון כשהיא הסכימה לקחת את המיקרופון באוטובוס לשיר סולו ולרקוד. זה היה מקרה בלתי נשכח, והחיוך שלה צרוב לנצח בזיכרון שלי. כעבור שבועיים היא כבר לא הייתה איתנו. לעניות דעתי, פטירת רותם לא הייתה בגלל חוסר חיוביות, כאילו עוד מנה של אופטימיות הייתה מחסלת את המחלה שלה. אבל בטוחני שהגישה החיובית שלה ושל משפתה עזרה לה ליהנות, לשמוח, להתמודד, להתחבר, למצות את החיים, ולנצל את הזמן הקצר-מדי שלה. בשבילי היא משרתת כדוגמה אישית לחיוביות אמיתית ולאומץ בצל כאבים ומגבלות. בסופו של דבר, אולי זה לא הוסיף לה שנים לחיים, אבל אין ספק שזה הוסיף חיים לשנים שלה.

יהי זכרה ברוך

ד"ר קרל הוכהאוזר הוא פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול ותמיכה בחולים בעלי מחלות קשות. הוא מטפל במרפאה פרטית בירושלים ובית שמש, ועובד כבר כ-6 שנים עם עמותת "זכרון מנחם" – המרכז הישראלי לתמיכה בילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם, ומלווה את החניכים, בני המשפחה והמדריכים ומשלב פסיכולוגיה חיובית בעבודתו עימם. 054-757-6070 PedsPsychIsrael@gmail.com

המאמר הנו מאמר דעה, המייצג את דעתו האישית של כותבו. "רשת" אינה אחראית על הכתוב במאמר, נכונותו והמידע המוצג בו וכן אינה נוקטת עמדה בכל הקשור לנושא המאמר.