מכתב לרותם שלי

בימים ההם בזמן ההוא הייתי אמא של ג'ני, רותם ועידן. בימים ההם, רותם שלי, ילדה קטנה ושתי צמות בכתה ג', חלית בלוקמיה. הלילה הראשון במחלקה האונקולוגית, את הלילה השחור ההוא, קומה 7, בחדר משלנו לבד (פריבילגיה של משפחות בלילה ראשון בלבד), אני זוכרת בבהירות חדה. פרטים רבים נשכחו ממני, נדחקו והושמדו בתוך מנגנון ההגנה שלי, אך לא הלילה הראשון. עלינו במעלית מקומה 4 אשפוז רגיל לקומה 7 וחשבתי לעצמי- כמה קרוב לאלוהים. הכנסנו את מיטתך לחדר האשפוז הגדול, ילדה קטנה כל כך, על מיטה גדולה. מחוברת בצינורות לכל מיני תרופות ומכשירים מצפצפים. ואני קיבלתי מזרן לידך ואבא גם. והייתי ערה כל הלילה, קשובה לנשימתך הרגועה והבריאה ואני מתפללת לרוגע ולרפואה שיגיעו. ושם בחושך ההוא, הבנתי פתאום הכל, בכיתי בשקט. לא להעיר את אבא, לא להעיר אותך. ורק אחות הלילה התורנית שאלה אותי אם אני בסדר. בכיתי לתוך השמיכה וידעתי שממחר בבוקר לא אבכה עוד. מחר אקום להיות אמא לצדך וממחר אנחנו עולות יחד על רכבת ההרים של החיים האלה מבלי לדעת לאן היא מובילה אותנו, ומה מחכה לנו בסופה. ובימים ההם, בזמן ההוא, הייתי אמא שלך- אמא של רותם(כך קוראות האחיות במחלקה לאמהות). אמא לוחמת, נלחמת, מנחמת, מטפלת, עוטפת בחיבוק חם וברחמים עוטפת בשגרה ושמחת חיים. אמא, סטנדאפיסטית כושלת, תקליטנית, ליצנית חצר, רקדנית פסודבלה לעת מצוא, מארגנת חיוכים, מארגנת מסיבות פיג'מות וצחוק ובידור ומשחקים של ילדים. הייתי במשרה מלאה של רופאה ומרפאת נפש. מכניסה מציאות שפויה של שיגרה למקום הכי לא שפוי בעולם. אמא במשרה מלאה לילדה החולה שלי. אין עוד אישה, אין בת זוג, אין אמא לאחרות, אין לי אותי בשבילי עוד. מחקתי הכל והזרמתי את כל כולי למטרה אחת בלבד- ההחלמה שלך רותם. ולא הייתי אני בכלל כי שמתי אותי בצד. ולא הייתי כאובה ולא ידעתי אהבה רק חיבוקים של כוח מהאיש שלצדי בהמונים, לשאריתו של יום.
והאופטימיות של החיים לימדה אותי שאם נלחמים ולא מוותרים אז מצליחים. שאם מאמינים ודבקים במטרה אז מצליחים. ידעתי בחיי כי צחוק ושמחה מנצחים. חלומות נותנים כוח. בניתי הרים של תקווה, אוקיינוסים של אופטימיות, מרחבים עצומים של עשייה במטרה לנצח. וידעתי שננצח! האמנתי שננצח! ראיתי אותך בריאה. ראיתי אותך גדלה. מחייכת ונישאת בשגרת היום יום כדרכו של עולם.
והבראת, וחלית שוב, והבראת וחלית שוב.
וכשהיית בריאה- חגגנו את הבריאות! חגגנו את החיים!
וכשחלית שוב, חגגנו את החיים יותר.
וכל אותו הזמן, גופך היה חולה ואני עומדת על משמר נשמתך שתהיה בריאה. על חיוכך שלא יימוג, על עינייך הצוחקות והניצוץ השובבי שלא יכבה. אספתי לך שמחות קטנות, ליקטתי רגעים של צחוק. הסתרתי ממך את כל העולם הנוראי מחוץ לחדר- מסדרונות בהם מתים ילדים קטנים ואינם עוד. לא נתתי לזה לגעת בך ולחרב את תמימותך הילדית. הוצאתי אותך לעולם השגרתי של קניות וסיבוב בקניון. לראות אנשים בריאים ולהיות כמותם. חגגנו את החיים בלי חשבון. גם כשלא היה הוצאנו יש מאין.
בת 16 היית ואינך עוד... ואני נותרתי אם בוכייה המבכה את לכתך בטרם עת.
נותרתי עזובה, עייפה ורצוצה, פזורה לאלף רסיסי כל מי שהייתי ולא אהיה עוד לעולם. נאלצת לקום ולהביט סביבי ולראות את המבטים הבוחנים של היקרים לי תוהים בזהירות על מה שאני כעת. כל תקוותי מנופצות כל שמחתי נטמנה ברגע בו עזבת את החדר ההוא בטיפול נמרץ. כל שיגורתי בא עליי ואינני עוד.
ואני? מה נהיה ממני? איני יודעת עוד. אתה מאבד את עצמך ברגע שהכל נגמר. הלכתי לאיבוד ולא ידעתי מה אמצא במקום לימור ההיא שהייתה שם כל חיי. לימור שאהבתי להיות. כזו שנלחמת , חולמת, אופטימית ולא מוותרת.
מנהג יהודי חכם הוא- שבעה. חודש, שנה. לאחר השבעה קמנו, פיזית. החודש הביא אותי להתבונן על העולם שכהרגלו נוהג. הביא אותי להתבונן עלי ולהבין שיש לי ברירה ויש לי בחירה- להתמוטט או להתמודד. וכשזיקקתי את כל הרגשות למשפט אחד תמים הבנתי עולם ומלואו.
הבחירה בידיי. להתמוטט? או להתמודד?
בחרתי. להתמודד. ובבוקרו של כל יום, אני קמה ונזכרת, קמה ובוחרת. ובכל יום אני נלחמת בכאב היעדרך המהדהד, הכאב המאיים להשתלט, לתפוס מקום. בכל יום אני בוחרת לקום, להתבונן סביבי ולאהוב את כולם- את מי שנשאר, אותי, את החיים האלה. לאהוב בני אדם ולהאמין בהם. לאהוב ילדים באשר הם ולעסוק בנתינה.
נתינה לעצמי ולמשפחתי- נתינה של אהבה ומקום וחלום.
נתינה לילדים אחרים, אלה שאבד חלומם בדרך ואפסה תקוותם מלהאמין. אלה שקרובים להתמוטט. לתת להם בחירה ודרך להתמודד. ילדים שחווים קושי. ילדים שחווים נסיבות מחריבות שמחה, אמונה ואופטימיות. ילדים בריאים, שאיבדו את עצמם וילדותם וזקוקים רק לשביב תקווה. לידיעה שהכל אפשרי. שיש בחירה. הילדים האלה, שפוגשים בדרכם את המלאך שלי- רותם. פריחת הרותם שתביא לפריחה בליבם ותגשים להם חלום מנחם אחד שיביא אליהם משב של תקווה ופעימות של שמחה. שיאפשר להם לחגוג את החיים ולהבין שיש בחירה. כי פריחת הרותם תימשך לעד!