בלוג במאי

 

אז נפגשתי איתו בישראל אחרי החתימה, יום לפני שהוא טס להצטרף לאימונים של הקבוצה. קבענו להיפגש בבית של אמא שלו. כשהמונית מתקרבת ליעד, אני קולט – הוא גדל בשכונה שאני גדלתי! התחלה טובה. אבל בעצם, חוץ רבין, שנרצח מאז, אף אחד לא הגיע לשום מקום מהשכונה שלי..

אז נסעתי לראות את הליגה הטובה בעולם. איזו התרגשות!
מגיעים לדאלאס. המקום אולי הכי משעמם בעולם. שטוח. בקושי גורדי שחקים.
מסתבר שזה לא כל-כך פשוט לפגוש את גל. הגענו בצהריים. עכשיו הוא נח. הוא מקציב לנו חמש דקות כי אז הוא יוצא לטיפולים.. . יש לו סדר יום והוא לא זז ממנו. לא מצלמות ולא נעליים – הוא בשלו.
מאחורי הקלעים של המפעל הענק הזה שנקרא אנ.בי.איי, שרה אשת יחסי הציבור מזיזה אותנו ממקום למקום. להקה שלמה של עיתונאים עסוקה באופן קבוע בסיקור כל תנועה שהקבוצה עושה. אני מקבל תג עיתונאי ואני יכול להגיע לכל מקום.
חדר ההלבשה נפתח לרווחה, השחקנים רגילים למצלמות והצלמים, מתנהגים כאילו אנחנו אצליהם בסלון. אבל, רק לחצי שעה. שרה מהיח"צ מסמנת "חברה, נגמר הזמן".
אני עולה לפרקט. יותר נכון יושב על הפרקט. מאחורי הסל יש מקום מיוחד. הכל מסודר, מתוקתק לחלוטין.
אחרי כל הטבעה השחקנים מאיימים ליפול עלינו ועל המסך הגדול מוקרנים בפסקי הזמן כל מיני אנשים בקהל שעושים שטויות כדי שיצלמו אותם. לכן, רוב האנשים שבמגרש עסוקים רוב הזמן במסכים כדי למצוא את עצמם שם.
ואני? אני מתרגש. אבל לא מחליף את הצפיות הליליות שלי במשחקים על מסך הטלויזיה שלי בבית בשום מגרש.

אני נצמד אל גל לימים הבאים ואולי מתחיל קצת להבין מה זה לרצות. מה זה לא לראות שום דבר ממטר חוץ ממה שאתה רוצה. אבל לא בקטע האגואיסטי. הוא חכם, מבין עניין ומתוק אמיתי אבל הוא יודע מה הוא רוצה. הוא ממש יודע מה הוא רוצה. הוא רוצה לשחק.
כמו שחקן תיאטרון שעולה על הבמה, הוא אוהב להופיע. הוא רוצה לתת את ההצגה הטובה ביותר. לבמה שלו יש גבולות מאוד ברורים. הוא מכיר אותם.
אבל מה שיותר חשוב לו, היא הדרך אל הבמה. ה"חזרות", ההכנות, האימונים. שם הוא כוכב. שם הוא פורח. הוא בעצם יותר אוהב את הדרך. ואותי זה מאוד מעניין.

 

*המאמר הנו מאמר דעה, המייצג את דעתו האישית של כותבו. "רשת" אינה אחראית על הכתוב במאמר, נכונותו והמידע המוצג בו וכן אינה נוקטת עמדה בכל הקשור לנושא המאמר