"זו התקופה הכי קשה בחיים שלי": השחקן העיוור לא יודע איך ישלם שכר דירה

"נא לגעת" הוא מרכז תרבות ואמנות יוצרת, יחיד במינו בעולם. מודל מוביל וחדשני בארץ ובעולם בכל הנוגע לשילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה ומעניק במה למפגש שוויוני בין חרשים, עיוורים ואנשים חרשים-עיוורים לבין הקהל הרחב. "ל'נא לגעת' מגיעים עשרות אלפי אנשים כל חודש", מספר אורן יצחקי, מנכ''ל נא לגעת, "לתיאטרון, לסדנה, לאירוע או למסעדה. כשהכל נעצר בגלל הקורונה ולא היה תאריך יעד לחזרה לשגרה אז נאלצנו להוציא את כל העובדים לחל''ת - בערך 130 עובדים שרובם חירשים או עיוורים וכולם נשארו בבתים או בהוסטלים, ללא עבודה וללא הזדמנות להרוויח כסף ולתרום בחזרה לחברה על ידי התעסקות תרבותית.

"אנחנו מאמינים שלכל בנאדם יש את החובה והזכות לתרום לחברה כמו שהחברה תורמת לפרט ואין הבדל בין מי ששומע ורואה לבין מי שלא. זו החובה שלנו ואנחנו עושים את זה בתחום התרבות והמסעדנות. לייצר חוויות מצד אחד ולתת לאנשים להציץ לעולם הסגור והלא מוכר ומצד שני לתת אפשרות לחרש ולעיוור להיפתח לאנשים".

אולי יעניין אתכם גם:

המהפך של רנה: עברה ניתוח לשינוי מין והשילה 30 קילו ממשקלה

השילה 50 ק"ג ממשקלה והפכה למאמנת כושר וריצה

מה קורה היום מבחינת המרכז?

"יש שינוי מגמה ולאט לאט המשק נפתח. עולם התרבות עומד להיפתח. אני כמנכ''ל יש לי אחריות נוספת גם לעובדים וגם לארגון. אנחנו עמותה ובחלקי אני נתמך ובחלקי יש תרומות והכנסות עצמאיות ואני לא יכול לפתוח את זה בלי היתכנות תפעולית. אני את המלצרים שלי מביא במוניות, השחקנים שלי צריכים גם ליווי ותרגום. ההוצאות שלי יותר יקרות מכל אחד אחר. אני צריך למכור כל כרטיס מחדש ולהחזיר עובדים ולעשות חזרות. הכול נעשה יותר לאט. כנראה שנפתח באוגוסט את התיאטרון ואת המסעדה ביולי, אלא אם כן יהיו שינויים בהנחיות".

בעבודה מכירים את מוחמד שקור, שחקן ומלצר עיוור, בתור "מוחי". הוא עובד תשע שנים במרכז "נא לגעת". "התחלתי כמלצר במסעדת החושך והיום אני רכז הנגישות של המרכז, בונה סדנאות ותוכן וגם שחקן בתיאטרון", מספר שקור. "אם אני בעבודה משרדית אני מכין את עצמי ואת העבודה שלי להמחיש לאנשים את החוויה שיטעמו ממנה. בסדנאות אנו מעבירים פעילות עם משימות שמובנות עם תוכן קבוע, אנחנו מתאימים את עצמנו לכל בקשה שבה אנחנו נותנים גם לאנשים דרך החוויה להיכנס לנעליים שלנו ולשים אותם במצב שהם יכולים לשאול אותנו מה שהם רוצים, מנהלים שיח כנה ולא שופטים אותנו לפי שפת הגוף שלנו. מתייחסים אלינו כשווים בין שווים".

איך העברת את הזמן בתקופת הקורונה?

"זו התקופה הכי קשה בחיים שלי. אני רגיל לעבוד כל הזמן מאז שיצאתי מהכפר בתיכון עבדתי כל הזמן בעבודות שונות. אני כבר שלושה חודשים בלי עבודה ועשייה וחושש על העתיד שלי. המצב הזה גורם לי לחשוב המון איך אני אחזור ואיך זה יהיה, אם שווה לי לעבוד רק חצי משרה, איך אשלם שכר דירה. אני חייב למצוא תשובות ופתרונות וזה מתסכל אותי שאין לי כרגע פתרון. זה שם אותי במצב נפשי לא הכי טוב".