נמאס לי שאני חש צורך להתנצל בגלל שאני ימני

נמאס לי.

נמאס לי שמקטלגים אותי תחת #ימין_קיצוני.

נמאס לי שערכים כמו פטריוטיות, נאמנות, ציונות, שלמות הארץ, שעד לא מזמן היוו את המצפן המוסרי והבסיס האידאולוגי של כל ישראלי, נתפסים היום כמאוסים, כפסולים, כקיצוניים.

איך חזון "שיבת ציון" וכל הערכים שעליהם התבססו המנהיגים הגדולים ביותר של מדינת ישראל, יצאו מהמיינסטרים והפכו לאידאולוגיית שוליים?!

אתם בטח חושבים: "על מה אתה מדבר? הימין בשלטון כבר כמעט 30 שנה, on-off".

אבל הימין יודע לנצח, לא לשלוט. לכן האקדמיה, מערכת המשפט, המערכת הצבאית, התרבות והתקשורת לא עברו רפורמות שיתאימו אותם לדעת העם, הכנסת והממשלה.

ערכים כמו חופש, שוויון, הומניות ומוסר נתפסו כמונופול בלעדי על ידי האליטה התל אביבית בניסיון "לאחוז בקרנות המזבח" ולשמר את ההגמוניה השלטת.

האם המחנה הלאומי לא דוגל בערכים של חופש ושוויון? האם אנשי ימין לא חשים אמפתיה? נמאס לי שהערכים "הנכונים" בחברה שלנו נקבעים ע"י קבוצה מסוימת ששמה עצמה כמצפן המוסרי המודרני. ואילו הערכים "הלא נכונים" עברו דה-לגיטימציה ואף דמוניזציה. לא שרפנו מסגדים, לא רצחנו ערבים חפים מפשע ולא גירשנו אלפים אל מותם.

נמאס לי שאני חש צורך להתנצל או להסביר שמא יסתכלו עלי בעין עקומה. נמאס לי לשמוע אנשים שמתביישים לצאת "מהארון הפוליטי" שלהם ולומר בקול רם את דעתם.

אני מאמין בהתנגדות לחלוקת הארץ וגירוש יהודים מביתם, אני בעד גירוש ועידוד הגירת אויבים, הרתעה צבאית, שוק חופשי, דאגה למערכת רווחה ששמה את עמי בפרונט, ושלום. אבל שלום אמיתי, שלום שלא מפלה או מסכן אותי. ואני גם מאמין בחופש ושוויון, וחש הומניות ואמפתיה. אך זה מופנה קודם כל אל העם שלי.

זהו עולם הערכים שלי על פיהם אני חיי. אני לא מוצא כאן שום דבר קיצוני.

ואתם?